בניסיון להצדיק את מעורבות משרד המשפטים והפרקליטות בהחלטות מדיניות וביטחוניות, אירחה אשתקד חברת הכנסת לשעבר ציפי לבני את בכירי המערך הבינלאומי של משרד המשפטים והפרקליטות הצבאית בכנסת. אלו טענו, כהרגלם, כי "מערכת המשפט היא כיפת הברזל המשפטית של צה"ל נגד האשמות בפשעי מלחמה בפורומים זרים ובינלאומיים".
עם החלטתה האחרונה של פאטו בנסודה, התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפשעי מלחמה, ראינו כי הקו הזה, שהומצא על ידי השופט אהרן ברק עוד בשנות ה־90, אינו אלא שקר. הוא בא להצדיק את ההתערבות מצד שופטי בג"ץ, משרד המשפטים ופרקליטי הצבא - בסמכויות של מפקדי צה"ל ונבחרי ציבור.
סופו של השקר - שהגיע עם הודעת בנסודה - הוא נזק אסטרטגי אדיר למדינה ופגיעה עד כדי סכנת חייהם של חיילי צה"ל, מפקדיהם ונבחרי הציבור.
כפי שהבהיר פרופ' אבי בל מעל דפי עיתון זה, מדובר בכישלון האסטרטגיה שישראל אימצה - בהנחיית אותם גורמי משפט טועים ומטעים - להתמודד עם המערכה הפוליטית המתנהלת נגדה בזירה הבינלאומית. כעת, כדי להתחיל לתקן את הנזק האדיר שנגרם לנו על ידי אותם יועצי אחיתופל עטופי גלימות משפט, בל קובע באופן חד־משמעי כי על ישראל לבטל את האסטרטגיה הזאת ולהחליפה במקבילה פוליטית.
לאסטרטגיה פוליטית ישנם חמישה מרכיבים:
המרכיב הראשון הוא העברת האחריות למערכה לגורמים הרלוונטיים - ראש הממשלה ושר החוץ. על בנימין נתניהו להורות היום לכל גורמי המשפט - מהיועמ"ש מנדלבליט, דרך המחלקה הבינלאומית של משרד המשפטים, היועץ המשפטי של משרד החוץ וענף הדין הבינלאומי של הפרקליטות הצבאית - לחדול מכל טיפולם בסוגיה. הוכח מעל לכל ספק כי אין בין ה־ICC לבין בית דין בינלאומי דבר וחצי דבר.
המרכיב השני הוא חקיקתי. להבדיל מישראל, האמריקנים, שהם המטרה המשנית של ה־ICC, הבינו את מהותו העוינת כבר מההתחלה. על כן, ב־2002 העביר הקונגרס את "חוק ההגנה על משרתי ארה"ב".
החוק, שכינויו "חוק הפלישה להאג", קורא "להגן על אנשי כוחות הצבא האמריקנים, על נבחרים ועל ממונים מממשלת ארה"ב מפני תביעות פליליות בבית הדין הבינלאומי לפשעים, אשר ארה"ב אינה חברה בו".
החוק מסמיך את הנשיא להשתמש "בכל האמצעים הדרושים והמתאימים כדי להביא לשחרור כל משרת אמריקני או משרת של בעלת ברית של ארה"ב (קרי, ישראל), שנעצר או נאסר על ידי או בעבור או כבקשת בין הדין הבינלאומי לפשעים".
כמו כן, החוק אוסר על כל גוף ממשלתי בארה"ב לסייע ל־ICC בכל צורה שהיא. החוק גם אוסר על מדינות החברות בבית הדין לקבל סיוע צבאי מארה"ב.
על הכנסת לפעול כבר בפגרה כדי להעביר חוק זהה. האמת היא שזאת שערורייה, מתוצרתה של פרקליטות המדינה, שעד כה לא חוקק כל חוק כזה.
המרכיב השלישי של האסטרטגיה לטיפול באיום ה־ICC הוא מדיני. מתוך ההכרה כי חקירות ה־ICC הן איום על ביטחון ארה"ב וחייליה, חתמו האמריקנים על הסכמים בילטראליים עם עשרות מדינות, שבהם התחייבו הצדדים שלא לשתף פעולה עם ה־ICC זה נגד זה. על ישראל לפעול כך גם כן.
משרד החוץ צריך לפנות לכל מדינה המקבלת סיוע מישראל, לרבות מדינות אפריקה, ולבקש לחתום עימן על הסכם הגנה הדדית שכזה, ואף להתנות את המשך הסיוע בחתימה זאת.
המרכיב הרביעי הוא הסברתי. מעכשיו ועד סגירת ה־ICC, כל נציגי ישראל בעולם צריכים לקבל הנחיה חד־משמעית לתקוף אותו בכל הזדמנות ובכל דרך - המטרה היא לפורר את זכות קיומו. מן הסתם ולמותר לציין, אסור ל־ICC לקבל כל דריסת רגל בישראל.
צריך לאסור כניסה לישראל של גורמים הקשורים אפילו באופן עקיף ל־ICC. כל גורם כזה שנמצא בשטחים בשליטה ישראלית צריך להיות מגורש לאלתר.
המרכיב האחרון הוא בתחום מדיניות ישראל ביהודה ושומרון. על פי המדווח, מנדלבליט וחבריו ניצלו את בדיקת ה־ICC כאמצעי למנוע את פינוי חאן אל־אחמר, ולמנוע את החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן וההתיישבות ביהודה ובשומרון.
אם שיקול זה עמד לנגד עיניו של נתניהו, אזי עליו להורות על פינוי חאן אל־אחמר לאלתר ולא לחכות אפילו יום להעביר החלטת ממשלה שמחילה את החוק הישראלי באזורים אלה.
הטענה שלפיה מערכת המשפט מגינה על ישראל מפני תביעות נכונה רק ביחס לגופים משפטיים זרים. ההחלטה האנטישמית של ה־ICC להפליל את הציונות ואת מדינת ישראל מוכיחה כי הגוף של בנסודה אינו גוף משפטי, אלא פוליטי ועוין מאוד.
הדרג המדיני טעה טעות חמורה כשהקשיב למשפטנים הטועים והמטעים, צמאי הכוח.
כעת, כשהכל ברור, צריך להסיר מהם אחת ולתמיד את הטיפול בבית הדין הבינלאומי בהאג שבהולנד, ולהילחם באויבים הפוליטיים של מדינת ישראל בכלים הפוליטיים הרלוונטיים למציאות הנוכחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו