"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
בשבילם הוא בהחלט יכול עוד

בשבילם הוא בהחלט יכול עוד

,עודכן

אם אפשר לתת סימנים בעונת הבחירות האינסופית שבה אנו שרויים, דומה שלאו דווקא הלו"ז הפוליטי הוא הקובע את הפרקים. מועד א', מועד ב', מנדט נגמר ומנדט מתחיל - זוהי פורמליסטיקה. ברובד העמוק, השינוי המהותי לא מציית ללוח השנה הפוליטי, אלא לתאריכון המשפטי, מה שמדגיש אף יותר את הדומיננטיות של מערכת המשפט בקביעת סדר היום הפוליטי שלנו.

עד לפני שבוע אפשר היה לדבר כמעט רק במונחים של פוליטיקה אישית. הכל היה מכוון סביב מאבק אישי בנתניהו; קואליציה של גורמים בפוליטיקה ומחוצה לה, בעיקר במשפט ובתקשורת, התלכדו למען מטרה משותפת: סילוקו של ראש הממשלה בהקדם האפשרי. הממד האידיאולוגי נעלם כליל; הקואליציה הזו השתרעה מליברמן עד עודה, משלח עד יעלון. כולם היו מוכנים "לשלם מחירים" למען המטרה. הם התקרבו לשם יותר מתמיד.

אבל בשבוע שעבר, אחרי סוף שבוע של עיכול הודעת היועמ"ש, חלחלה לתודעה הבנה עמוקה, מוחשית ובהירה מתמיד, ביחס למהות המאבק. אם צריך לסמן קו גבול היסטורי, אפשר לקבוע שההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב, ממש מתחת לחלונות בית המשפט, היא נקודת המפנה. זו נראתה כמו הפגנת תמיכה ברה"מ, ובמידה רבה היא היתה כזאת. אבל ברובד העמוק והחשוב - היא היתה הפגנה עקרונית על האיזון בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט. דומה שנפתח שלב מלחמת הרשויות.

המחנה הלאומי מתלכד סביב הסוגיה הזו, ונכון לעכשיו - הוא מאחורי נתניהו, וזה לא צריך להפתיע. תוצאות הסקרים האחרונים, כמו זה שפורסם ביום שישי ב"בישראל היום", שמוכיחים שרה"מ שומר על כוחו גם לאחר הגשת כתב האישום, הם בעצם המשך לסקרים שהצביעו על חוסר האמון במערכות החוק והמשפט. הציבור מזהה את העוולה שבחקירה הממוקדת על תרגיליה ועיגול פינותיה; הציבור מתקשה לקבל "סיקור אוהד" לנתניהו - הן כעובדה והן כמתת בעברת שוחד; והציבור רואה בסיגרים ובשמפניות נהנתנות מעוררת סלידה, אבל הוא לא רואה בהם עילה סבירה להפלת ראש ממשלה.

כל זה יכול להסביר אולי מדוע מחנה נאמן ייצא להפגין בעד נתניהו, ואיך חלק ממנו ישמור לו אמונים גם בקלפי. אבל העובדה שנתניהו שומר על עוצמתו גם לאחר מה שלפי כל היגיון היה צריך להיות מכה תדמיתית אנושה, מצביע על תופעה רחבה יותר: רבים בציבור, במחנה הלאומי, ובפרט בליכוד - חשים שיש כאן רשות אחת המנצלת את כל כוחה כדי לסכל את הבחירה הדמוקרטית. אין כאן "הגנה על נתניהו"; מבחינת רבים ניתן האות לצאת למאבק על הסדרת היחסים בין הרשויות.

הקהל הליכודי בפרט, והציבור הימני בכלל, מתחילים להבין את זה. כשהם מתלכדים סביב נתניהו, זה לא כדי לתמוך בו ברגעיו הקשים, אלא כי הם רואים אותו עומד מול מוקדי העוצמה הגדולים בעולם וגם בארץ, ויכול להם. אפשר להלעיג או לסמן אותם כנחותים, אבל כשהם בוחנים את המערכת הפוליטית, יש רק דמות אחת שמשדרת עבורם תקווה לניצחון. וכל עוד נתניהו יפגין נכונות לשאת במחיר - הם יהיו איתו, ואחרים עוד יצטרפו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו