בשבילם הוא בהחלט יכול עוד

אם אפשר לתת סימנים בעונת הבחירות האינסופית שבה אנו שרויים, דומה שלאו דווקא הלו"ז הפוליטי הוא הקובע את הפרקים. מועד א', מועד ב', מנדט נגמר ומנדט מתחיל - זוהי פורמליסטיקה. ברובד העמוק, השינוי המהותי לא מציית ללוח השנה הפוליטי, אלא לתאריכון המשפטי, מה שמדגיש אף יותר את הדומיננטיות של מערכת המשפט בקביעת סדר היום הפוליטי שלנו.

עד לפני שבוע אפשר היה לדבר כמעט רק במונחים של פוליטיקה אישית. הכל היה מכוון סביב מאבק אישי בנתניהו; קואליציה של גורמים בפוליטיקה ומחוצה לה, בעיקר במשפט ובתקשורת, התלכדו למען מטרה משותפת: סילוקו של ראש הממשלה בהקדם האפשרי. הממד האידיאולוגי נעלם כליל; הקואליציה הזו השתרעה מליברמן עד עודה, משלח עד יעלון. כולם היו מוכנים "לשלם מחירים" למען המטרה. הם התקרבו לשם יותר מתמיד.

אבל בשבוע שעבר, אחרי סוף שבוע של עיכול הודעת היועמ"ש, חלחלה לתודעה הבנה עמוקה, מוחשית ובהירה מתמיד, ביחס למהות המאבק. אם צריך לסמן קו גבול היסטורי, אפשר לקבוע שההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב, ממש מתחת לחלונות בית המשפט, היא נקודת המפנה. זו נראתה כמו הפגנת תמיכה ברה"מ, ובמידה רבה היא היתה כזאת. אבל ברובד העמוק והחשוב - היא היתה הפגנה עקרונית על האיזון בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט. דומה שנפתח שלב מלחמת הרשויות.

המחנה הלאומי מתלכד סביב הסוגיה הזו, ונכון לעכשיו - הוא מאחורי נתניהו, וזה לא צריך להפתיע. תוצאות הסקרים האחרונים, כמו זה שפורסם ביום שישי ב"בישראל היום", שמוכיחים שרה"מ שומר על כוחו גם לאחר הגשת כתב האישום, הם בעצם המשך לסקרים שהצביעו על חוסר האמון במערכות החוק והמשפט. הציבור מזהה את העוולה שבחקירה הממוקדת על תרגיליה ועיגול פינותיה; הציבור מתקשה לקבל "סיקור אוהד" לנתניהו - הן כעובדה והן כמתת בעברת שוחד; והציבור רואה בסיגרים ובשמפניות נהנתנות מעוררת סלידה, אבל הוא לא רואה בהם עילה סבירה להפלת ראש ממשלה.

כל זה יכול להסביר אולי מדוע מחנה נאמן ייצא להפגין בעד נתניהו, ואיך חלק ממנו ישמור לו אמונים גם בקלפי. אבל העובדה שנתניהו שומר על עוצמתו גם לאחר מה שלפי כל היגיון היה צריך להיות מכה תדמיתית אנושה, מצביע על תופעה רחבה יותר: רבים בציבור, במחנה הלאומי, ובפרט בליכוד - חשים שיש כאן רשות אחת המנצלת את כל כוחה כדי לסכל את הבחירה הדמוקרטית. אין כאן "הגנה על נתניהו"; מבחינת רבים ניתן האות לצאת למאבק על הסדרת היחסים בין הרשויות.

הקהל הליכודי בפרט, והציבור הימני בכלל, מתחילים להבין את זה. כשהם מתלכדים סביב נתניהו, זה לא כדי לתמוך בו ברגעיו הקשים, אלא כי הם רואים אותו עומד מול מוקדי העוצמה הגדולים בעולם וגם בארץ, ויכול להם. אפשר להלעיג או לסמן אותם כנחותים, אבל כשהם בוחנים את המערכת הפוליטית, יש רק דמות אחת שמשדרת עבורם תקווה לניצחון. וכל עוד נתניהו יפגין נכונות לשאת במחיר - הם יהיו איתו, ואחרים עוד יצטרפו.