לאחרונה, בעקבות פרסומם של ספרים שעניינם זהות, שורשים ושייכות, שוחחתי עם חברה על העיסוק המתמשך שלנו, בני הדור השני בארץ, בסוגיות אלו. הדגשתי שאני שמחה שילדיי אינם נדרשים לחיבוטי נפש אלה. היא אישרה את דבריי ואמרה: "כן, אנחנו בני הדור השני של השואה...". לא הבנתי מדוע היא מדברת על "השואה", שעה שאני דיברתי על "הארץ". היא התעקשה: "בני הדור השני אלה ילדיהם של ניצולי השואה".
חיפשתי במנוע חיפוש את המונח "בני הדור השני" ולמדתי שהיא צודקת. לפי תיאור זה, אינני בת הדור השני. הוריי לא היו ניצולי שואה, אף שחוו את ה"פרהוד", הפרעות ביהודי עיראק ביוני 1941, שהתרחשו בהשפעת התעמולה הנאצית, הלאומנות הערבית וההסתה של חאג' אמין אל־חוסייני. שאלתי כמה מחבריי מהי קבוצת השיוך של בני הדור השני, והתשובות נחלקו בהתאם למוצא הוריהם. אלה שהגיעו מאירופה ייחסו את המונח לילדי ניצולי השואה, ואילו אלה שהוריהם הגיעו ממדינות ערב הרחיבו את קבוצת השיוך לאלה שהגיעו לישראל מאירופה וממדינות ערב בשנות ה־40 וה־50.
בימים אלה, שבהם אנו מציינים את כ"ט בנובמבר, היום שבו הוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואת 30 בנובמבר, היום לציון גירושם ויציאתם של כ־800 אלף יהודים ממדינות ערב ומאיראן - אני מהרהרת בדור של הורינו, שנולד בגלות ועלה לישראל בעשור הראשון שלאחר הקמתה, כשהוא מוותר על אזרחותו ומשאיר מאחוריו את כל רכושו. רק בישראל הוא יכול היה לזקוף את ראשו ולומר ללא מורא: אני יהודי. אך, בה בעת, הוא נאלץ לקבל בכניעה את כור ההיתוך, שתבע ממנו להתנער מעברו וממורשתו ולהיוולד בה מחדש כישראלי עם שם אחר, שפה חדשה ותרבות שונה.
כבת לדור השני של היהודים יוצאי מדינות ערב, גדלתי במתח שבין הכבוד הטבעי שרחשנו להורינו, שנגזר גם מהמחויבות למסורת, לבין הרצון להיות "הצבר הישראלי החדש", שדרש מאיתנו להתנער מהשורשים שלנו ומהתרבות הנחותה והנחשלת, לכאורה, של הורינו. סופרים מהדור הראשון שנולדו במדינות ערב מתארים ביצירותיהם את האתגרים המורכבים שעימם נאלצו להתמודד בשנות ה־50 לנוכח האפליה והדעות הקדומות.
ככל שהתבגרנו, כך הבנו את העוול שאנחנו הילדים עשינו להורינו, ופיתחנו רגשות אשמה ותסכול בשל הבורות שהפגנו הן כלפיהם והן כלפי המסורת והתרבות שלנו. הפכנו לדור הנתון בתפר שבין האחיזה ב"כאן ועכשיו" לבין חיפוש אחר שורשים וזהות. יש גם כאלה שהרחיקו לכת ויצאו נגד הציונות כתנועת השחרור של העם היהודי ונגד לגיטימיות אופייה היהודי של המדינה, וחלקם מגדירים עצמם כיהודים־ערבים, אף שהורינו לא ראו את עצמם כערבים בארצות מוצאם ושמרו על ייחודם התרבותי־חברתי ועל זהותם היהודית. זאת ועוד, היהודים במדינות ערב לא נהנו משוויון גם לפני הופעת הציונות, ומאז עליית הלאומנות הערבית והקיצוניות האסלאמית הם הודרו ביתר שאת, נרדפו ונאלצו לעזוב.
כמו בני הדור השני לניצולי השואה, גם אנחנו, בני הדור השני של העולים ממדינות ערב, התמודדנו עם אתגרים מורכבים שהותירו בנו משקעים וצלקות. עם זאת, יחד לקחנו על עצמנו זה מכבר את האחריות להשתתף בהובלת המדינה והצלחנו להצעיד אותה להישגים מדהימים בתחומים רבים. זאת למרות העובדה שאנחנו עדיין מתקשים להתגבר על בעיות הזהות המפרידות בינינו, גם בשל השיח הפוליטי, התרבותי, החברתי והמעמדי שממשיך להזין את הבידול.
המשימה המוטלת עלינו, לפני שאנחנו מעבירים את הלפיד לדור השלישי, היא לתרגם את האידיאליזם הציוני, הסבל וההקרבה של הדור הראשון לאנרגיה שתחבר בינינו ותעצים את המחויבות שלנו ושל ילדינו לחזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ הזאת.
ציונית פתאל־קופרווסר היא סופרת וחוקרת יהדות עיראק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו