הגיבור הגדול של הימים האחרונים הוא אביחי מנדלבליט. ככל שנחשפו יותר פרטים על החקירות ועל הפעולות שננקטו במהלכן, החלו לצוץ סימני שאלה ביחס לתפקודו. תרגיל החקירה שביצעה המשטרה על ניר חפץ, שהיועמ"ש למד עליו רק בדיעבד; וכך גם התרגיל המקביל שעל פי הדיווחים נעשה כלפי פילבר. דומה שהיועץ נגרר אחרי המשטרה והפרקליטות, ונאלץ לאשר בדיעבד מעשים גבוליים וחריגים שהן ביצעו.
כפי שהעיד בעצמו בראיון לדנה ויס לפני כשנה, זו היתה הדינמיקה למן ההתחלה. עם כניסתו לתפקיד, כך אמר, ניגשו אליו החוקרים עם אוסף של אינפורמציות וחשדות כלליים וביקשו אישור לפתוח בחקירה. למרות שהיה ברור לו, כדבריו, שאם לא היה מדובר בנתניהו איש לא היה מתעניין בשבבי המידע הללו, הוא אישר את החקירה. מכאן הכל התחיל להידרדר. הדבר הבא היה אימוץ התזה החדשנית - תקדים עולמי - שסיקור אוהד הוא שוחד, רעיון שנולד בפרקליטות עם פתיחת החקירות, שבלעדיו, לכאורה, הררי החומרים שנמצאו במחשבו של ארי הארו ומכשיריהם של ניר חפץ ושלמה פילבר היו עשויים להיתפס כרכילות מרגשת, אך לא נושא לאישום פלילי. גם כאן, מנדלבליט היה יכול להציב גבול ולומר: "אין אישור לחקירת יחסי פוליטיקאים ותקשורת". אבל הפרקליטות היתה נחושה יותר.
זה גם המפתח להתנהלות בחודשים האחרונים. למנדלבליט לא היה דחוף להעיר לליאת בן־ארי על חופשתה בזמן השימוע, אבל לקבל החלטה בתיק הכי דרמטי שהוא ינהל אי פעם, הוא ממהר ופועל בלחץ שלא ייאמן. ישיבות דרמטיות אל תוך הלילה, החלטה ברגע האחרון, בתזמון פוליטי מדויק ובתיאום מוחלט עם לוח השידורים של הטלוויזיה. מנדבליט פועל כאילו שמשרד המשפטים הוא חמ"ל מבצעי ושתפקיד היועמ"ש, כמו הפצ"ר, הוא לתת גושפנקה משפטית לפעולות של הדרג המבצעי. אף שהוא מביע "חוסר נחת" מדי פעם מחלק מהדברים שנעשו, הוא לא מנהל את המערכת או מציב קו אדום. אמון הציבור במערכת המשפט מצוי בשפל היסטורי. דומה שלאירועי השבועות האחרונים יש תרומה אדירה לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו