כבר יותר מ־70 שנה ישראל ומדינות ערב מצליחות לגייס את ההמונים למלחמה, אבל בשני הצדדים כשלו בגיוס העמים למען השלום. את היחסים בין ישראל למדינות שעימן כרתה הסכמי שלום - מצרים וירדן - אפשר לתמצת היום כשלום בין ממשלות, ופחות בין העמים. שלום זה נשען על יסוד אחד בלבד - ביטחון ושיתוף פעולה מודיעיני. בהיעדר כמעט מוחלט של יסודות אחרים - פוליטיים, תרבותיים, כלכליים ותקשורתיים - המבקרים באזור עשויים לחוש שמצב המלחמה עדיין בתוקף, ושכינון השלום הפורמלי לא השיג את המטרה של קירוב העמים הערבים לישראל.
ההסברים המסורתיים והמקובלים לשאלת כישלון הנורמליזציה בין העמים הערבים לישראל, מתייחסים להמשכו של הקונפליקט בין ישראל למדינות ערב אחרות, הקיפאון בתהליך המדיני והיעדר הפתרון לסוגיה הפלשתינית או ההסתה ההדדית באמצעי התקשורת. אני מבקש לשפוך אור על כמה סיבות חברתיות ותרבותיות, שבדרך כלל אינן זוכות להתייחסות בשיח האקטואלי על הנושא.
סיבה ראשונה להיעדר נורמליזציה נעוצה בהבדלים בין ישראל למדינות ערב בכל הקשור למבנה החברה והרכבה. החברה הישראלית בנויה מלמטה למעלה (Bottom up society), והיא בעלת יכולת שינוי והשפעה באמצעות החברה האזרחית ומה שנהוג לכנות "תנועה שורשית" (Grassroots). היא נהנית מחופש פוליטי ואקדמי, מגישה חופשית למידע ומחופש עיתונות. בחברה הישראלית הרשויות הנבחרות דומיננטיות יותר מהרשויות הבלתי נבחרות, ועומדים לרשותן מנגוני אכיפה. החברה הערבית, לעומת זאת, בנויה מלמעלה למטה (Top down society), והשינויים בה מתבצעים מלמעלה למטה באמצעות מנגנוני השלטון. לחברה האזרחית הערבית יכולת אפקטיבית מועטה מאוד להתמודד עם המשטר הפוליטי או השלטון. רמת החירויות בחברה הזאת מוגבלת, וכך גם יכולתה לפקח על השלטון. החברה הערבית היא גם חברה סגורה. מאפיינים אלה מקשים ליצור קשרים הדדיים ושווים בין חברה פתוחה וחופשית לחברה סגורה, וחילופי האינפורמציה והצלבתה הופכים למשימה קשה ביותר.
הסיבה השנייה קשורה לתשתיות ולמבנים הכלכליים והחברתיים במדינות ערב, שאינם תואמים למודלים הכלכליים של החברה הישראלית. החברה במדינת ההיי־טק והסטארט־אפ לא מתקשרת היטב עם חברות שעדיין נשענות על חקלאות ועל תעשייה מסורתיות. לכן היזמים הישראלים, שהטמיעו את ההיי־טק בכל תחומי התעשייה, החקלאות, הרפואה, התחבורה והתשתיות - מוצאים קושי רב ביצירת יחסים עסקיים עם עמיתיהם במדינות ערב, אשר נשענים באופן מוחלט על הדגמים המסורתיים. במובן זה לחברה בישראל אין אינטרס או עניין משמעותי בנורמליזציה עם מדינות ערב, ובמקום זאת היא פונה לשיתופי פעולה עם אזורים אחרים בעולם, דוגמת הודו, סין ודרום אמריקה.
הסיבה השלישית נובעת מהניסיון של הממשלות הערביות במצרים ובירדן - שתי המדינות הערביות היחידות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל - ליהנות ממונופול על הנורמליזציה עם ישראל ולהגביל אותה למגזר הממשלתי בלבד. הן פועלות למנוע מגורמים פרטיים ומהחברה האזרחית ליצור ולפתח קשרים עם עמיתים בישראל, הן מסיבות ביטחוניות והן כדי להימנע מחשיפתם לרמת קשרי הביטחון והמודיעין ולטווח האינטרסים המשותפים בין המדינות. יתרה מכך, הממשלות הערביות לא מעוניינות שהאזרח הערבי ייחשף למודל ההצלחה המרשים של ישראל בתחומי החינוך, הבריאות, הכלכלה, החקלאות והטכנולוגיה, וזאת מהסיבה הפשוטה שישראל מהווה עבור שליטי ערב לא רק אתגר ביטחוני או פוליטי, אלא גם תרבותי (מודל ההצלחה הישראלי לצמיחת הכלכלה מול המודל הערבי הכושל).
כדי שאכן נוכל להגיע לשלום ולנורמליזציה בין העמים, למדינות ערב אין מנוס מפיתוח רמה כלכלית, חברתית ודמוקרטית סבירה, כזאת שתכשיר את הדרך לסגירת פערים בין החברות ותאפשר התקדמות מעשית משלום בין אמיצים לשלום בין שווים.
ד"ר עבדאללה צואלחה הוא מייסד ומנהל מרכז הלימודים הישראליים בירדן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו