מישהו שומע אותי?

כשכולם בדיוטי פרי של אוגוסט, לפתע יש יותר אוויר פנוי לנשימה. עד שאתה נתקע במעלית

ה"או־קי־פה" היה טקס התבגרות של בני שבט ה"מנדן", שבט אינדיאני מצפון אמריקה או, בתקינות פוליטית, שבט ילידי. אני מדבר איתכם על חתיכת טקס בר מצווה מהגיהינום. אם אתם חושבים שמתקפת סוכריות טופי בבית כנסת וקול סופרן מתחלף של נער מתבגר זה מפחיד, תתאפסו על עצמכם. 

נערי המנדן נשלחו לשבוע הישרדות בלי אוכל, מים ושינה, ומייד אחר כך, השמאן של השבט פרס להם חתיכה מהחזה, דחף מקל עץ לפצע הפתוח מעל השרירים ותלה אותם עליו עד אובדן הכרה. אם התאוששו מזה, היה עליהם לקטוע את זרת שמאל ולקינוח לרוץ קשורים במעגל עד עילפון. 

מי שעמד בכל העינויים הפך ללוחם שווה זכויות. אבל בשנת 1840, עוז רוחם של המנדן לא עמד להם מול אויב קטנטן שהביאו איתם המתיישבים הלבנים: אבעבועות רוח חיסלו כמעט את כל השבט. 

ג'ון גץ (מימין) וג'ואי סלוטניק בסרט "מעלית" (2011)

פרופורציות. מה שהרג פעם מחשל היום, ומה שהפחיד בזמן שהיינו לקטים ציידים עם שיער גוף שופע ומצח נמוך, מתהלך היום בגני חיות. הפחדים השתנו איתנו, אבל המקור תמיד קדום. 

השבוע נתקעתי במעלית. רבע שעה. קצת מלחיץ, אבל נסבל. אני לא סובל מקלסטרופוביה מיוחדת כי אני מעדיף את הפוביות שלי מעט יותר אקזוטיות. אם להודות על האמת, השבועיים האלו באוגוסט כשכולם בדיוטי פרי בדרך לחו"ל, הם נעימים למדי. פתאום יש מרחב לנשום. זה נכון, עד שאתה נתקע במעלית. פתאום החמצן מרגיש דליל, הלב רץ מהר מהרגיל, הזעתי, לחצתי בכוח על האזעקה ויכול להיות אפילו שצעקתי למרות שידעתי שהטכנאי בדרך לחלצני. 

יום למחרת התקרית במעלית, שמעתי ברדיו על חולת סרטן שעברה בדיקת MRI במרפאת אסותא באשדוד ונשכחה במכונה. החולה לחצה במשך דקות על לחצן המצוקה, ואיש לא בא. די מלחיץ להיות תקוע בתוך המכונה הגדולה, בלי יכולת לזוז, כשחומר הבדיקה מטפטף לווריד. קצת כמו להיקבר חי. 

ברגע הזה, כשאדם לכוד במין מנהרה חשמלית, עולה מתוך התאים בעתה קדמונית. הפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירה את הקלסטרופוביה כחלק ממנגנון הישרדות אבולוציוני, פחד רדום מפני לכידה או חנק שהיה פעם חשוב להישרדות האנושית. בתור אדם קדמון, לא רצית להיקלע למאורה של דוב קדמוני רעב בלי יכולת להימלט. בסביבה עוינת, פחד מתוכנת מראש הוא הכרחי. 

לגברת מאשדוד יש בסיס מחקרי לחרדה שפיתחה. בספרות המקצועית ידוע כי MRI יכול לגרום לקלסטרופוביה. במחקר שנערך בנושא דווח כי 13 אחוזים מהמטופלים חוו התקף חרדה במהלך הבדיקה. מעבר לכך, ההליך קשור לא רק בקלסטרופוביה קיימת אלא גם ביצירת אחת חדשה. מתברר ש־5 עד 10 אחוזים מאוכלוסיית העולם סובלת מפחד ממקומות סגורים. כמעט תמיד הפוביה היא תולדה של חוויית עבר. טריגר. 

יש הטוענים כי מקור הפחד בטראומת הלידה. ג'ון א' ספיירר קבע שהרגע שבו נולדנו הוא "אחת החוויות האיומות ביותר שיכולות להיות לנו במהלך חיים שלמים". ברגע של חוסר אונים, כשעוּבּר עוֹבר בתעלה בדרכו לחיים, הוא מפתח קלסטרופוביה. 

אדגר אלן פו, גאון הסיפור הקצר, אבי ספרות האימה, חזר לנושא הקבורה בחיים בכתיבתו. אבל לטעמי, לתיאור המפחיד ביותר של אימת הקבורה בחיים, קלע הסופר הארגנטינאי הדגול, ארנסטו סאבטו, מי שבורחס ראה בו את יורשו. בספרו "על קברים ואנשים" (קצרה היריעה מלספר בשבחי הספר המופלא) מביא סאבטו מקרה מזוויע שאירע בבואנוס איירס. 

תחילת המעשה ביציאת משפחת אצ'אגואה האמידה לנופש בבית הקיץ שלה לתקופה של שלושה חודשים. בסוף היום שבו נוטשת המשפחה, נותרים בבית שלושה אנשים - השוער, החדרנית ורב המשרתים חואן. האחרון אינו יודע על נוכחות השניים האחרים. לאחר שסיימו את מלאכתם, יורדים החדרנית והשוער במעלית לקומת הכניסה. לפתע נעצרת המעלית. חואן, רב המשרתים, ניתק את זרם החשמל והסתלק. 

סאבטו כותב: "תחילה, להפתעתו הקלה של השוער מהיעצרות המעלית, הוא לוחץ על הכפתור שוב ושוב, קורא בקול לחואן, אך איש אינו עונה והוא צועק בקול רם יותר. הוא צועק עוד כמה פעמים בקול חזק יותר ולבסוף בפחד. שעה קלה עוברת, הם מביטים זה בזה כשואלים מה קרה. אחר צועק שוב וגם היא ושניהם יחד. הם מחכים עוד זמן מה ועכשיו הם כבר מודאגים יותר. מביטים זה על זה בחרדה ובפחד גדלים והולכים. איש מהם אינו רוצה לומר משהו מייאש, אך בתוך תוכם עולה החשש, שמא הלכו כולם וניתקו את זרם החשמל. ואז האחד מתחיל לצעוק ואחריו האחר ושניהם יחד - תחילה בקול רם מאוד, אחר כך בשאגות אימים ולבסוף בקול יללה של בעלי חיים מטורפים המוקפים חיות טרף... 

"קרוב לוודאי שאז הם כבר שרועים על רצפת המעלית וחושבים כמה בלתי אפשרי הוא מחזה האימים הזה. כך דרכם של בני האדם להגיב שעה שהם עומדים מול דבר מעורר פלצות. הם אומרים בליבם 'לא ייתכן שזה קורה באמת, לא ייתכן' אך זה אמנם קורה. והאימה שוב טורפת את ליבם. ולכן במעט המרץ שעוד נותר בהם הם מתחילים שוב לצעוק ולגנוח וגומרים כקודם ביבבות ואנקות. מובן שאין זה יכול להימשך בלי סוף - מגיע הרגע שמאבדים את התקווה ואז ככל שזה יישמע מגוחך חושבים על אוכל. לשם מה לאכול? כדי להאריך את ייסורי הגסיסה? הם שרועים על רצפת התא האפל וחושבים שניהם על דבר איום אחד: מה יאכלו כשיהיה הרעב קשה מנשוא? הזמן חולף והם חושבים גם על המוות שוודאי יבוא עליהם בעוד ימים מועטים. איך יהיה? איך זה לגווע ברעב? ... אך די, מה הטעם להמשיך בתיאור המפורט? כל מי שיש לו קצת דמיון יוכל לדמות לו זאת בעצמו: רעב הולך וגובר, חשדנות הדדית, מריבות, טרוניות על דברים שהיו". אמא'לה. 

ובחזרה למנהרה. בתחילת העשור הקודם, ילד בן 6 בשם מייקל קולומביאני עבר ניתוח מוצלח להסרת גידול ממאיר מראשו. כעבור שבוע זומן לעבור בדיקת MRI בבית חולים ברוצ'סטר ניו יורק. בחדר היה מכל חמצן שמישהו שכח לקשור. עוצמת המגנט של המכשיר היא 10 טונות. המכל עף לתוך המכונה וריסק לילד האומלל שרק התגבר על סרטן, את הראש. 

המגנט של MRI הוא פי 30 אלף מהכוח המגנטי של כדור הארץ. אין בסיפור הזה טוב ורע במובן הקלאסי. סתם טעות אנוש, רשלנות קטנה שפוגשת כוח טבע ומולידה טרגדיה איומה. הנה משהו לפחד ממנו.

בתור אדם קדמון, לא רצית להיקלע למאורה של דוב קדמוני רעב בלי יכולת להימלט. פחד מתוכנת מראש הוא הכרחי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו