התנתקנו מזיכרון ההתנתקות

בעולם אחר, מקביל לזה שלנו, נערות בנות 13 נעצרות בגלל צבע חולצתן. במציאות רחוקה, הממשל מלמד את כוחות הביטחון על אילו נקודות בגוף יש ללחוץ כדי לשחרר בכפייה תינוק מזרועות אימו. ביקום אחר, רישיונות של נהגי אוטובוס נשללים, רק בגלל שהסיעו מפגינים המתנגדים למדיניות השלטון. זו לא מציאות המתארת את ונצואלה, קונגו או קוריאה הצפונית - היא מתארת את ישראל 2005, ישראל של ימי ההתנתקות.

השבוע יצוינו 14 שנים לאותה מציאות שרובנו מעולם לא הכרנו את פרטיה, או שהשתדלנו להדחיק ולשכוח. ההתנתקות התקבעה בזיכרון כסיפורו של מגזר בודד, דתי ומרוחק. אך ההתנתקות היא אירוע מכונן, לא פחות, בתולדות ישראל. זהו מקרה ייחודי, נדיר גם בקנה מידה עולמי, שבו מדינה מגרשת את אזרחיה לטובת אויב, ללא שום התחייבות מצידו. אירוע שבו הבטחת בחירות מרכזית מתהפכת על רצון הבוחר, שמערכות המופקדות על זכויות אדם מאשרות בו צווים שנויים במחלוקת, ושצבא העם המאחד נדרש בו למשימה מפלגת ביותר. זהו אירוע שמקפל בתוכו סוגיות יסוד של ציונות, שלטון החוק, דמוקרטיה ואמון הציבור. בין שתמכנו בהתנתקות ובין שהתנגדנו לה, בין שאנו חושבים אותה לאירוע שלילי ובין שאנו רואים בה יתרונות רבים, זהו אירוע שקרע את החברה, ושהשפעתו מורגשת עד היום.

בעולם הפסיכולוגיה נהוג לדבר על הדחקה כאחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים שבהם משתמשים בני האדם על מנת לסלק מהמודע תכנים מאיימים וקשים לעיכול. תחת מנגנון זה, האדם דוחק את זיכרונותיו אל התת־מודע הכאוטי, בתקווה שלא יבעבעו משם באופן שיזיק לו. אבל כמו שכל פסיכולוג מתחיל יודע, יעילותה של ההדחקה היא גם שהופכת אותה לכל כך מסוכנת. היא יוצרת אצל האדם ניתוק מחלקי ה"אני" השונים שלו, ומונעת את החיבורים שמאפשרים לו לצמוח. ובמידה מסוימת, מה שנכון לאדם הפרטי, נכון גם עבור עמים. הזיכרון הקולקטיבי הוא שיוצר את הזהות המשותפת, העומדת בבסיס קיומו של כל עם המבקש המשכיות. העם היהודי ידע כיצד לשמר זיכרון לאורך הדורות, אך את ההתנתקות, משום מה, אנחנו בוחרים להדחיק. תסמיני ההדחקה שבים ועולים מן התת־מודע שלנו שוב ושוב: בכל דיון על פניה של הדמוקרטיה, בכל נאום שבטים ובכל מערכת בחירות מפולגת.

זיכרון ההתנתקות כאירוע מכונן, על כל המשמעויות והלקחים, הוא משימה לאומית שנזנחה מהר מדי. היכולת להשלים אותה תלויה בדור שלנו. כשסטודנטים לקולנוע ייצרו סרטים שיציגו את הדילמה, כשאנשי מחקר יעמיקו בהשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של הטראומה, כשזמרים ישירו את החוויה וכשגננות יחשפו לילדים את הסיפור - ההתנתקות מפיסה היסטורית חשובה זו תיפסק, ההתמודדות האמיתית תחל והזיכרון ייצרב וישפיע.

ליאת אייזנברג היא סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית ובוגרת תוכנית המצטיינים של המכללה למדינאות