בסוף השבוע האחרון, בראיון לרשת סקיי בערבית, אמר גורם בבית הלבן כי "למונח 'פתרון שתי המדינות' יש משמעות שונה לאנשים שונים. אין טעם לעשות שימוש במשפט שלעולם לא השיג שלום". אותו גורם ביקש להסביר כי הפלשתינים והישראלים מפרשים אחרת את הסדר חלוקת הארץ, ולכן ארה"ב אינה נוקבת במושג הזה במפורש.
חבל שאותו גורם לא היה מספיק אמיץ כדי לומר את הסיבה האמיתית: אם יוצג פתרון שתי המדינות לפני הרכבת הקואליציה בישראל, לא תוכל קואליציה שכזו לקום, ואם הוא יוצג לאחר הקמת הקואליציה - לא תחזיק הממשלה מעמד, משום שמפלגה ימנית קיצונית הנשענת, בין השאר, על תלמידי כהנא, תפרוש ממנה מייד. עכשיו, כשראשי מפלגה זו אמרו שיתנגדו נחרצות גם לרעיון האוטונומיה (ששום פלשתיני לא יקבל כהסדר קבע, ואשר יקבע מצב שבו מיעוט יהודי שולט ברוב פלשתיני), נדמה לי שהאמריקנים עושים לילות כימים כדי למצוא מילים חדשות במילון.
אכן, כל צד מפרש מושגים באופן שונה. אם זו היתה עילה להימנע מהסכמי קבע, לא היתה ישראל חותמת מעולם על הסכמי השלום שלנו עם מצרים ועם ירדן. המושג הטעון כל כך "שלום", נתפס גם הוא באופן שונה על ידי צדדים שונים. אנחנו חוגגים, ובצדק, 40 שנה להסכם השלום שנחתם בין סאדאת, נשיא מצרים ששילם עליו בחייו, לבין מנחם בגין, ראש ממשלה ניצי שהבטיח - לפני החתימה - שלא לוותר על היישובים בסיני ושלא לחזור לקווי 67', וחזר בו מכל תנאיו כדי להשיג שלום. אבל אחרי ארבעה עשורים כמעט אין מצרים שמגיעים לכאן, מי שמעז להיפגש עם שגרירנו בקהיר מוקע בשער בת רבים, עורכי דין שמבקשים לבקר בישראל מגורשים מלשכת עורכי הדין, וסופרים המבקשים לעשות זאת מוחרמים. זאת לא היתה הפרשנות הישראלית לשלום, אבל זה שלום, וכך בדיוק הוא המצב עם ירדן.
לא לפחד לנסות. השליח גרינבלאט בגבול עזה // צילום: David Azagury/U.S. Embassy Tel Aviv
ממשל עצמי, או אוטונומיה בפירוש ישראלי, הם מתן אפשרות חופשית לצה"ל להיכנס לבתים בשטח האוטונומי, באמצע הלילה, ולעצור חשודים, או להרוס ולאטום בתים. זה, כנראה, אינו הפירוש הפלשתיני. וכך גם לגבי המושג "נורמליזציה", שכל צד רואהו באופן שונה, ולגבי מושגים רבים אחרים כמו "פירוז" ותיאום ביטחוני, ואפילו הסגרה.
יכול להיות שאילו הצדדים היו מפרשים באופן דומה את המושגים המדיניים השונים, היה השלום מקדים את ההסכמים, אבל זו תופעה שאינה קיימת בשום סכסוך, ולכן ההסכם חייב להקדים את השלום ולפרט את הפרשנות למושגים. שני מנהיגי הליכוד, כראשי ממשלות, אשר הביעו תמיכה בפתרון שתי המדינות, אריאל שרון ובנימין נתניהו, דיברו על מדינה פלשתינית מפורזת, וזו גם היתה כוונתו של יצחק רבין שדיבר, ערב הירצחו, על "פחות ממדינה". בשום מו"מ מאז 13 בספטמבר 1993, לא דרשו הפלשתינים צבא והסתפקו בכוחות לשמירת הסדר. מי שמדבר על מגבלות למדינה הפלשתינית מדבר בדיוק על זה, וכפי שאיש בעולם אינו מכנה, למשל, את קוסטה ריקה כישות שאינה מדינה למרות שאין בה צבא, כך גם לפלשתינים תהיה מדינה גם כאשר לא יהיה בה צבא.
פתרון שתי המדינות קיים בזירה בדיוק 82 שנה, ולא נוסה מעולם. מי שאומר כי זה פתרון שלא עלה יפה, ראוי לו לדפדף בדפי ההיסטוריה. יכול להיות שטראמפ ויתר על תוכניתו, כיוון שאינו רוצה להביך את ממשלת ישראל, והבין כי כל הצבעה שלו תיתקל בניסיון לטרפדה, אבל אם לא כך הם פני הדברים, כדאי לשליחו של טראמפ, ג'ייסון גרינבלאט, ולעמיתיו לעיין שוב בפתרון היחיד שיבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וישחרר את שני הצדדים מיחסי כובש ונכבש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו