עכשיו, מורסי הוא הכתובת

סביר להניח שאילו אב בית הדין של בית המשפט בקהיר היה מתייעץ עם עמיתיו הזוטרים - אלה השופטים במשחקי כדורגל - הוא היה אולי פוסק אחרת, ולא גוזר עונש מוות על 21 אוהדי כדורגל שהיו מעורבים באירועי הדמים של משחק הכדורגל הקטלני בין פורט סעיד לאל אהלי. המשחק, שנערך ב-1 בפברואר 2012 בעיר הנמל המצרית, הסתיים בתוצאה של 74 הרוגים. טבח אמיתי.

לא היה זה גם לגמרי טיפשי מצד השלטונות לדחות את גזר הדין למועד אחר, במקום לפסוק אחרי משפט שנערך בדלתיים סגורות (עוד סיבה לזעם ההמונים) במשך חודשיים, דווקא בימים המתוחים שבהם מציינת מצרים את יום השנה השני להתקוממות העם המצרי נגד מובארק. עוד אירוע שגורם להרוגים.

שופט כדורגל היה אולי מזכיר לאב בית הדין כמה כוח יש לאוהדי האולטראס במצרים, בעיקר אלה של אותם מועדונים המעורבים בהרג. יש לזכור כי מדובר בטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל המצרי, שבמהלכה דווח גם על אחריות האוהדים ולא רק על אחריות כוחות הביטחון ושלטונות מצרים (אז המועצה הצבאית) שגילו אוזלת יד מחרידה. השופט היה צריך לזכור כי באירועי תחריר, שהביאו להפלתו של מובארק, שיחקו האולטראס, בעיקר אלה של מועדון אל אהלי, תפקיד חשוב. כותב שורות אלה ראה אז את השפעתם הגדולה בכיכר. אבל לא רק השופט היה צריך לשים לב לכך, גם הנשיא מוחמד מורסי.

כמה אירוני שהמשטר החדש ביקש להראות לעם המצרי ששלטון החוק מעל לכל, וכי הוא אינו פוחד מהרשעת אנשי ביטחון וגם לא מחבורות מתפרעים. גזר הדין החמור, עונש מוות ל-21 נאשמים במעורבות באירועי הדמים, למעשה רק הסלים את המצב הנפיץ גם כך. משום מה לא רק העיתוי היה בעייתי, אלא גם ההרשעות. אוהדי הכדורגל נשלחים לגרדום, ואילו ההחלטה בנוגע לתשעת אנשי כוחות הביטחון נדחתה למועד מאוחר יותר.

מצרים, שנתיים אחרי נפילת מובארק, היא מצרים שברירית ומאוד לא יציבה. המדינה על סף כאוס פוליטי, חברתי אך בעיקר כלכלי. האחים המוסלמים כבשו כמעט בטבעיות את השלטון, אך לא כבשו באותה טבעיות את כל הרחוב. האופוזיציה הליברלית שהפילה את משטר מובארק לא בשלה לשלטון, אך מנוסה בהפגנות - ובמאזנה אפילו הפלת משטר. האחים אמורים לנצח גם בבחירות לפרלמנט המתוכננות, אם בכלל, בחודש אפריל, אך לא ברור איזה מחיר ישלמו.

לא לילד הזה פיללו האחים המוסלמים כאשר הדיחו את המועצה הצבאית מרסן השלטון והחליטו, כמו גדולים, לנהל את מצרים לבד. האחים המוסלמים המתינו לרגע הזה מ-1928, אבל אבדה להם הסבלנות. הם רצו את הכל (נשיאות, רוב בפרלמנט, חוקה חדשה), ומהר. הצבא מחל למורסי על המחטף. אבל בתמורה הוא מבקש, למען האינטרסים הכלכליים שלו, יציבות.

הנאשמים של סוף השבוע יכולים כמובן לערער. במצרים גזר דין מוות אינו סופי עד אשר הוא לא מקבל חותמת גומי מעלי גומעה, המופתי הגדול של מצרים, הסמכות הדתית העליונה של המדינה. בדרך כלל מדובר בצעד פורמלי בלבד. יכול מאוד להיות שהאחים יבקשו הפעם מהמופתי, שדווקא אינו מחבב קיצונים במיוחד, כן להתערב. עלי גומעה הוא איש שאינו אוהב אלימות ושפיכות דמים, ותומך באלימות, לדבריו, רק אם מדובר בפיגועי התאבדות בישראל - כי "פלשתין היא מקרה מיוחד".

גומעה צריך להבין כי מצרים היום אלימה פי כמה מפלשתין.