אובאמה יושבע היום, בפעם השנייה. הקדנציה הראשונה שלו החלה עם מלחמה בעיראק ובאפגניסטן, שאותן ירש. הפעם הוא פותח בקדנציה עם מלחמה חדשה במאלי, שסידרה לו צרפת. אם זה היה תלוי בחתן פרס נובל לשלום, היה אפשר לוותר על כולן. אובאמה לא אוהב מלחמות. אבל מלחמות אוהבות אותו. התקשורת הצרפתית, הפטריוטית מאוד מאז תחילת המערכה באפריקה, לא חוסכת בביקורת על אובאמה, אותו "כוכב" בדיוק שביקר בפאריס ערב הבחירות ב-2008. "הגיע הזמן שאובאמה יחליט מה הוא רוצה", כותב מישל קולומס במאמר דעה בשבועון החשוב "לה פואן", "לסיום הטרגי של פרשת בני הערובה ב'אין אמנאס' באלג'יריה יהיה לפחות דבר אחד חיובי: הוא יביא סוף סוף להפשרת זהירות היתר של אובאמה". הצרפתים לא מבינים כיצד אמריקה, שחרתה על דגלה את המלחמה בטרור, לא מתנדבת לסייע. בפאריס עדיין זוכרים כי כשאמריקה עוזרת זה קצת יותר מהעברת מידע שנקלט בלוויין. העיתון "לוס אנג'לס טיימס" חשף אתמול מאבק בין הפנטגון לבית הלבן בשאלה אם להתערב במאלי. יש להניח כי אחרי אישור מינויו של צ'אק הייגל למשרד ההגנה, יצליח הבית הלבן להתגבר סופית גם על מחלוקות מסוג זה. השיטה האמריקנית מומלץ להשיב לאקרנים בארה"ב ובאלג'יריה את הסרט הבריטי "על תמימות וחופש", אם לא בגלל העלילה אז לפחות למען השם. המערכה במאלי ופרשת בני הערובה באלג'יריה מוכיחות עד כמה תמימות יכולות להיות גם מדינות. לארה"ב יש נטייה לראות את העולם בשחור ולבן. לפעמים, אגב, זה טוב. לפני כמה שנים החליטה וושינגטון לסייע במאלי, בדרכה שלה. היא העבירה נשק רב ותחמושת לצבא, ואירחה קצינים אפריקנים לסדנאות הדרכה בבסיסיה. חלק מאותם חניכים עם הנשק האמריקני ערקו ב-2012 למחנה האיסלאמיסטי. כדי להגן על הדמוקרטיה באפריקה, יודע כל ילד ביבשת, צריך צבא חלש. מאלי, בדיוק כמו חוף השנהב בזמנו, נחשבה לחלון הראווה של היבשת בנושא ממשל. הנשיא אמדו טומני טורה הצליח להפוך את מאלי לסוג של דמוקרטיה. בחודש מארס האחרון הוא הודח על ידי קפטן אמדו סאנוגו. סאנוגו הביא להתפרקות מאלי. אגב, את הפוטש שלו הוא עשה אחרי ששב מקורס השתלמות בארה"ב. השיטה האלג'ירית גם אלג'יריה לא יוצאת טוב מהסיפור במאלי, ולא רק בגלל הדרך שבה החליטה לשחרר את בני הערובה ב"אין אמנאס" בלי לקחת שבויים... אלג'יריה אלופה בלשחק משחק כפול. בזמן שהממשלה שלה תיאמה עם פאריס את הפעולה הצבאית במאלי, תקפה התקשורת המקומית המקורבת לשלטון את הניאו-קולוניאליזם הצרפתי. פרשת בני הערובה בשדה הגז בטיגנטורין מחייבת את אלג'יריה להצטרף למערכה במאלי בלי שהיא רוצה. באלג'יריה, להזכירכם, נולד הטרור האיסלאמי במגרב הערבי ובמדינות הסהל. למדינה שתקציב הביטחון שלה גדול פי שישה מתקציבן של כל מדינות הסהל גם יחד, יש אחריות. אבל אלג'יריה מצאה דרך מקורית להילחם בטרור: היא טיאטאה את הטרוריסטים לדרום, ובעיקר למדינות השכנות. בין 2001 ל-2012 נרשמו באזור מאות פיגועי טרור איסלאמיסטיים: 938 באלג'יריה, 20 במאוריטניה, 35 בניז'ר ו-41 במאלי. אלג'יריה מטפלת בטרור בכוח וללא פשרות; חייהם של בני הערובה לא בהכרח מובאים בחשבון (כמו מקרה שבעת הכמרים הצרפתים שחוסלו במארס 1996 בטיבחירין במבצע החילוץ). אלא שהפעם כל העולם עקב אחר הסיפור, ובעיקר אחר הדרך. לאלג'יריה היתה דרך מקורית לפתור את בעיית הטרור האיסלאמי: היא טיפחה את קבוצת בני שבט הטוארג "אנסאר דין", השואפים לעצמאות גם אם המשטר שלהם מבוסס על השריעה. "אנסאר דין" הפנו גב לאלג'יריה, התחברו בהמשך ל-AQIM, הסניף של אל-קאעידה במגרב הערבי (שהוקם באלג'יריה ב-2006), ויצאו למערכה לכיבוש מאלי כולה. "על תמימות וחופש", הגירסה האלג'ירית. הולנד בתפקיד בוש בוש הבן חטף מכל הכיוונים. הוא היה הנשיא שיצא למערכה לא צודקת בעיראק (בגלל הנפט), ומאפגניסטן שכח לחזור הביתה. גם צרפת היתה חלק מהאופנה של אז, שקטלה את בוש בכל הזדמנות. והנה אותה צרפת היום נלחמת במאלי נגד הטרור האיסלאמי, וחס וחלילה לא בגלל שדות הנפט והגז באלג'יריה או האורניום בניז'ר השכנה. מאלי פינת אפגניסטן פרנסואה הולנד זכה בבחירות האחרונות. הוא הבטיח להשיב את הבנים הביתה מאפגניסטן. הנשיא הסוציאליסטי לא הזכיר אז את מאלי. הולנד רואה היום מארמון האליזה את המציאות בדרך אחרת: צרפת מבודדת. האיחוד האירופי מאוחד רק כדי לקבל את פרס נובל. הולנד יכול להתנחם בתקשורת של ארצו: העורך הראשי של השבועון "ל'אקספרס", כריסטוף ברבייה, הביע אפילו תמיכה מוחלטת בפעולת החילוץ האלג'ירית ואמר כי היה צריך לפעול "חזק ומהר" נגד הטרור. "לה פיגארו" הימני מברך על המבצע במאלי, ו-75 אחוזים מהצרפתים תומכים במלחמה. הולנד, אגב, מברך מצידו את הפעולה של אלג'יריה. אבל בינינו, הולנד לא המציא את הריאל-פוליטיק, בוש את המלחמה ואובאמה את השלום.