עמוס עוז היה עץ תמיר בלב חורשת הישראליות

1. סמוך להדלקת הנרות - התבשרנו כי עמוס עוז הלך מאיתנו. ומייד נכנסה דממת השבת, והנה ב"לכה דודי" פתחנו ב"שמור וזכור בדיבור אחד", והיה זה בצליל מצמרר שיש בו אובדן ויתמות. עמוס עוז קיים ושמר וזכר, ועשה זאת בדיבור אחד. לא את השבת אלא את הקיום היהודי לדורותיו - מן המתח שבין הכהן לנביא, ועד ליהדות הישראלית - שהתעצבה מול עיניו, מתקומתה המדינית ועד יום מותו שלו.

"איש קם ועובר ממקום למקום. מה שהשאיר מאחוריו נשאר מאחוריו ומביט בגבו", כתב עוז בשורות הפתיחה של הרומן "מנוחה נכונה". הוא היה יהודי, ישראלי, ציוני, פטריוט. אך יותר מכל היה עברי, נטוע בקרקע ובכל זאת זוכר את עבר הנהר ואת אלפיים שנות הגלות.

2. עוז "עבר" כדרך חיים. לא ככותב שהוא עובר אורח מסוקרן, אלא כיליד המקום, אוהב ונאהב במולדתו. וככזה - גם כמנהיג רוחני הנוטל לעצמו סמכות.

הוא נולד בירושלים המנדטורית כקלוזנר אך לאחר מותה הטרגי של אמו והפיכתו לילד חוץ בחולדה, שינה שמו לעוז. "זה מה שהייתי זקוק לו", אמר לימים. אמש העיד חברו א"ב יהושע בראיון רדיופוני כי באחת מפעולות הצופים התפלא באוזני עוז להיכן נעלם במשך שבועות רבים. "הייתי נמוך מעשב", ענה לו.

והנה צמח והתבגר בין ירושלים לקיבוץ, וברבות הימים היה גם היה גם סמל ערדניקי, ושב לתל אביב, ולימד במשך עשורים בבאר שבע ופקד מתנ"סים ועיירות פיתוח אף יותר מהיכלי פרס באירופה.

עמוס עוז // צילום ארכיון: יהושע יוסף

הוא היה פה ושם בארץ ישראל, אלא שה"פה" וה"שם" לא היו מובהקים. הוא קידש את התיק"ו היהודי הנצחי מתוך אידיאולוגיה ואמונה בתהליך. מעורבותו הפוליטית והמדינית הקנתה לו יריבים רבים מימין, אך רובם כיבדוהו. "תרבות ישראל במיטבה היא תרבות של שקלא וטריא", כתב בספרו האחרון "שלום לקנאים", היא "מקדשת מחלוקת לשם שמיים. מעודדת איפכא מסתברא... אורות ולא אור. אמונות ודעות ולא אמונה ודעה".

מתוך האשראי הזה מעולם לא היסס לדבר, ובקולו הרם והבהיר. כבר בגיל 21 כתב על בן־גוריון ופרשת לבון, ובגיל 27 קרא, רגע אחרי ששת הימים, לשתי מדינות לשני עמים. תמיד נזהר בעיסוק באגודות ובקליקות ספרותיות והקדיש את הציבורי אך ורק לפוליטי הבוער. באקלים הנוכחי שבו סופרים רבים עסוקים בפיד של עצמם ומשכפ"צים את דעותיהם במצוות היח"צ, מותו של עוז הוא סוף עידן של כנות, מעורבות ויושרה.

3. מכל אמן שמסתלק מאיתנו יש לעיתים רגע חזותי הנשמר כל העת, ולאו דווקא טקסט או ציטוט שמזדהר וקופץ ומעניק הקשר. והנה זו דווקא כריכת רומן המכתבים "קופסה שחורה", שראה אור ב־1987 בספריה לעם של עם עובד, והפך לתפאורה שכיחה בחדרים של ילידי שנות ה־70.

בחזית הכריכה, בצילום של רון רותם, מזדקרת דבוקת עצים מדבריים בלב השממה הארצישראלית. העצים רזים וגזעיהם כרגליים נעלמות, ורק ראשיהם מעוטרים בסבך של עלים וענפים ומעניקים להם מראה של חורשה.

עמוס עוז היה עץ תמיר בלב חורשת הישראליות.