המוזיאון היהודי האנטי־ישראלי בברלין

המוזיאון היהודי של ברלין הוא אחד ממוקדי המשיכה הפופולריים והחשובים בבירת גרמניה. הוא הוקם כדי ללמד על ההיסטוריה העשירה של יהדות גרמניה, ולהוקיר את תרומתה העצומה לתרבות הגרמנית. המוזיאון, שאינו קשור לקהילה היהודית המקומית, אלא ממומן על ידי הרשויות הגרמניות, נועד להרחיב את השיח על היהדות מעבר להיבטים הנוראיים של השואה, ולכונן קשר חיובי בין הגרמנים הלא־יהודים ליהודים הגרמנים.

לתקופת המשטר הנאצי והשואה מוקצה מקום משני ביותר בתצוגת הקבע העשירה של המוזיאון. אחרי הכל, מהן 12 שנות רדיפה וטבח, לעומת אלפיים שנות היסטוריה גרמנית ויהודית משותפת? כשפוליטיקאי מהימין הפופוליסטי כינה את התקופה הנאצית "לַשלֶשת ציפורים", רעדה אדמת גרמניה, ובצדק. אך כשרשויות המדינה מקימות מוזיאון יהודי ומצניעות את השואה מ"טעמים חינוכיים", כדי לחסוך מהמבקרים מסרים שליליים ולמנוע תגובות דחייה, מתקבל הדבר בהבנה.

מאז הקמתו, התאפיין המוזיאון ביצירת הבחנה בין היהדות לבין הציונות וישראל. בכניסה למוזיאון מוצגת ארץ ישראל כאחד ממוקדי התפוצות שאליהם נמלטו יהודי גרמניה, ממש כמו ניו יורק או בואנוס איירס, ולא כארץ האבות שאליה שבו מן הגלות. בתערוכת הקבע מוצגים צילומים של יהודים גרמניים מפגינים נגד ישראל, ולאורך שנותיו קיים המוזיאון פעילויות שהוקדשו לביקורת חד צדדית על ישראל ולשלילת הרעיון הציוני. בימים אלה, מציג המוזיאון תערוכה זמנית מושקעת על ירושלים, המצניעה את ההיסטוריה היהודית של העיר, אך מבליטה את מאמציה "האלימים" של ישראל להשתלט על העיר.

כך הפך המוזיאון היהודי בברלין למוקד פעילות נגד מדינת היהודים, וזאת במימון הרשויות בגרמניה, ידידתה הטובה ביותר של ישראל באירופה. לפני כחודש תכנן המוזיאון לארח את ד"ר סעד עטשאן, מומחה פלשתיני ל"לימודי שלום ועימות", להרצאה בנושא: "להיות קוויר ופלשתיני בירושלים". עטשאן, יש לציין, הוא גם פעיל זכויות להט"ב ופעיל בכיר בתנועת החרם על ישראל. כיליד העיר רמאללה, יכול היה לספר על גורלם האומלל של הלהט"בים בשטחי הרשות הפלשתינית. אבל עטשאן החליט להתמקד דווקא בירושלים, כדי להסביר איך הכיבוש הישראלי אשם גם בצרותיהם של הומואים ולסביות פלשתינים.

בהתערבות שגרירות ישראל בוטלה ההרצאה, אבל באירוע אחר שהוקדש ל"אסלאמופוביה" - ולא חלילה לאנטישמיות הגואה בגרמניה - נשאו דברים פעילי BDS ומקורבים לתנועת "האחים המוסלמים", שגינו את ישראל ואת "היסטרית האנטישמיות".

זה לא חדש. לפני שש שנים אירח המוזיאון את פעילת תנועת החרם, חוקרת המגדר היהודייה, ג'ודית באטלר, לדיון בשאלה: "האם הציונות שייכת ליהדות?" התשובה הייתה, כמובן, שלילית. גם סביב אירוע זה קמה מחאה, בעיקר מקרב הקהילה היהודית המקומית, אך מאחר שבאותם ימים מילאה יהודייה גרמנית אנטי־ציונית תפקיד בכיר בהנהלת המוזיאון, כשלה המחאה, והאירוע נערך כמתוכנן.

המוזיאון ממוקם בשכונה שאוכלוסייתה מורכבת בעיקר מקהילות מהגרים ערביות. ייתכן שמסיבה זו נוטות הנהלת המוזיאון והרשויות המקומיות, בהשפעתם של גורמי שמאל יהודים וישראלים, להפוך את המוזיאון ל"מרכז דיאלוג בין־דתי ותרבותי", על חשבון אופיו ותפקידו כמוזיאון יהודי. לא מפתיע למצוא את קבוצת "ישראלים בברלין", הקשורים לקרן החדשה לישראל, בין המארגנים והמשתתפים הקולניים ביותר במחאה על ביטול הרצאתו של פעיל החרם עטשאן. ישראלים אלה, כמו היהודים האנטי־ציונים הגרמנים, ממלאים תפקיד משמעותי בהצגת "ההלקאה על פשע" הגרמנית: הם מאשררים את מחיקתו של הפשע הגרמני, ודורשים למצות את הדין עם ה"עונש" האמיתי על השואה: הקמת מדינת ישראל.

המוזיאון היהודי בברלין בגד בייעודו והפך למוקד פעילות אנטי־ישראלית. מאחר שהוא מפלרטט בגלוי עם תנועת החרם על ישראל, אולי כדאי לקרוא להחרמתו, עד שיחזור לתפקד כמוזיאון יהודי אמיתי, ולא כמרכז להפצת תעמולה ארסית נגד ישראל והציונות.