מאז עלייתו לשלטון, לפני כחמש שנים, הצליח נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, למקם את ארצו ואת עצמו במרכז הזירה הפוליטית, העולמית והאזורית. עם תחילת שלטונו, פתח בבליץ דיפלומטי בכיוון רוסיה, סין, אירופה ואפריקה. כיום, הוא קוטף את הפירות בדמות יחס מועדף שיש למצרים עם המדינות הללו.
נשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, הפך את מדיניות קודמו, ברק אובאמה, כלפי מצרים. הוא מתעלם במתכוון מההפרות הגסות של זכויות האדם במצרים, לטובת גיוסה למאבקו ב"מדינות הרשע". רוסיה חתמה על הסכם להקמת ארבע תחנות כוח גרעיניות באזור ״אל דבעה״, לא הרחק מאלכסנדריה. מצרים נתקבלה בזרועות פתוחות, בחזרה לשורות הארגון לאחדות אפריקה. עם צרפת ואיטליה מקיימים המצרים ממש ירח דבש פוליטי .
ומה עם הזירה המזרח־תיכונית? הצלחתו של א־סיסי מאפילה על קודמו חוסני מובארק. בגבולה המזרחי של מצרים, א־סיסי עזר לקדם את מהלכיו הצבאיים של מפקד הצבא הלובי, המרשל ח׳פתר. ביחד עם איטליה הוא יקיים בעוד כחודש ימים כנס על לוב, כדי לקדם פתרון מדיני שישים קץ למלחמת השבטים בלוב ולקדם את איחודה מחדש.
בהסכם האחרון בין סודאן לדרום סודאן, מילא א־סיסי תפקיד פעיל. השפעתו של הנשיא המצרי הגיעה עד תימן, ולאחרונה הצהיר כי לא ירשה שתימן תיפול למעגל השפעה שאינו ערבי; הוא התכוון, כמובן, לאיראן. בסוריה היה א־סיסי בין הראשונים שתמכו בהישארותו של בשאר אל־אסד בשלטון, והיום הוא רואה עדנה למדיניותו, כשהישארות בשאר היא עובדה מוגמרת. נוסף על אלה, סעודיה והמפרציות רואות במצרים מגן בשעת הצורך.
בסגנונו ובעבודתו הרחוק מאור הזרקורים, הפך א־סיסי את קהיר למוקד עלייה לרגל: נתניהו, משלחות חמאס, משלחות הרשות הפלשתינית, נציגי טראמפ לתהליך השלום, הנציג הרוסי בוגדנוב, נשיא תימן, נשיא אריתריאה, שר החוץ האיטלקי ואחרים. א־סיסי במיטבו. מכל אלה, ההצלחה המשמעותית של א־סיסי היא בזירה הישראלית־פלשתינית. אין זה סוד שיש כיום יחסים צבאיים ומודיעיניים הדוקים בין ישראל למצרים, שלא ראינו כמותם קודם לכן.
לנשיא המצרי יש מדיניות ברורה בשלושה רבדים המתחברים זה בזה. הראשון זה הפיוס הפנים פלשתיני. א־סיסי רוצה לראות את הרשות הפלשתינית חוזרת לעזה. הוא רוצה זאת לא "מאהבת מרדכי" אלא כי אינו רוצה להשאיר את הרצועה בידי שלטון חמאס, שבפועל מדובר בשלטון "האחים המוסלמים" שנואי נפשו. הרובד הנוסף הוא ״אל תהדיאה״ - ההרגעה - אם תרצו: ההסדרה - בין ישראל לעזה; זה יאפשר לו להפנות יותר יכולות למלחמתו בדעאש בסיני.
לבסוף, אם הוא ישיג את שני הדברים הללו, הוא מתכוון להסתער על פתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני, במסגרת "שתי מדינות לשני עמים".
יצחק לבנון היה שגריר ישראל במצרים וכיום מרצה במרכז הבינתחומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו