הפסטיבלים של חול המועד סוכות מזכירים ביקור אצל קרובי משפחה רחוקים ואהובים. תמיד לפני הפרידה שני הצדדים נשבעים שלא יחכו שוב שנה או יותר עד למפגש הבא ולא יקיימו אותו ביום הולדת/חנוכת בית/חג או אירוע חיצוני אחר, אלא ייתנו לאהבה לנצח וייפגשו לעיתים קרובות יותר. שלושת הפסטיבלים הגדולים - פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ופסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב, מצליחים להוציא מהבית מאות אלפי מבקרים. יש כאלה שאף משוטטים בין שלושתם כדי לא לפספס את הרוח המיוחדת הנושבת מהם, ששוככת באחת כשנארזים במחסנים קרשי הבמות. מיעוט מהמבקרים בעכו, בחיפה ובבת ים נכנס לתוך האולמות עצמם. רוב החוגגים מעדיפים את חוויית הרחוב הפתוחה, הססגונית, הטעימה והמרגשת. המפגש הבלתי אמצעי בין התרבויות - הערבית והישראלית, הפריפריאלית וה"מרכזית", המיינסטרימית והאוונגרדית, הוא היוצר ניצוצות. הלב גואה על גדותיו כשרחובות עכו גדושים וצפופים במשפחות שבאו לחוות את ניצוץ הסולידריות שבאוויר. דווקא הקהל שמגיע לפסטיבל עכו בגלל המציאות "האחרת" שהוא מסמל ולאו דווקא מתוך סקרנות לתיאטרון "האחר" שהוא מציע, הוא המצדיק את קיומו. פעמיים טילטלה המציאות הפוליטית את התקיימותו של הפסטיבל, בשנת 2000 ובשנת 2008, בעקבות אלימות פוליטית, מגזרית, שפרצה אחרי שנים של קיפוח ואפליה. כלומר, קיומו של רחוב שוקק בעיר מעורבת שבה מתגוררים ערבים ויהודים אינו דבר מובן מאליו, וגם ניגוב החומוס שהפך לעניין מושמץ ונלעג, כאילו רק דרכו מסוגלים בני העמים לבלוע את הדו-קיום, גם הוא בעיניי דבר שיש להעריך ולכבד. חגיגת החיים המשותפים, דווקא כשהיא מסומנת בגבולות ברורים של מקום וזמן, מאפשרת בו בזמן גם את פריצתם של אותם הגבולות - במובן הטוב של המילה. ללמדנו שבתוך גבולות מוכרים וידועים קל יותר לצאת מהגבולות של עצמנו ולהתנסות בחוויות מעורבבות יותר. והרי מה שנכון בחג ובקודש נכון גם ביום חול אפרורי: מדינה עם גבולות ברורים היתה יכולה לאפשר נינוחות, פתיחות וסובלנות בתוכה. בטיילת של בת ים ובטיילת של עכו מורגשת האפשרות המוחמצת. דווקא מתוך השמחה והחגיגיות, מתוך התחושה שהחיבורים והחיים ללא מחיצות אפשריים, עולה החשש שגם מה שמתחולל מחוץ לבמה הוא המשכה של אשליה בלבד. לאחר שהקהל יתפזר, אחרי שהאמנים יחזרו לביתם בארץ או בחו"ל, המנהלים האמנותיים יקיימו ישיבות סיכום והמנכ"לים יחשבו את הרווחים, אנחנו, האזרחים והאזרחיות, שחווינו לרגע רחוב פתוח, מזמין, מנצנץ כמו גרילנדה צבעונית - נחזור לסטריאוטיפים, לגבולות המלאכותיים, לגזענות, להפרדה, למלחמה. בהצגה "הטווס מסילואן", שליצירתה שותף בן הזוג שלי, אומרת אחת הגיבורות - יסמין, בחורה ערבייה מסילואן השואפת לברוח מהארץ ולהיות זמרת: "פה כולם אומרים, שקט יסמין, יש מלחמה, במקום להגיד, שקט מלחמה, יסמין עכשיו שרה". במקום שהשירה תהיה המציאות והמלחמה דבר חריג, הפכנו את המלחמה למציאות ואת השירה לדבר חריג. בינתיים, בימי החול של אחרי החגים והפסטיבלים אסתפק במשאלה כי הדיבור והשיחה יהיו המציאות - והמלחמה והאלימות דברים חריגים.