התלונה על הטרדה היא של כולנו

כמה פופולרית ונרגשת נשמעת הקריאה לנשים שהוטרדו מינית - לכו להתלונן, תהיו חזקות, אל תחששו לספר את שעברתן. הקמפיין העולמי MeToo#, שפקד גם את ישראל, נותן רוח גבית לנשים רבות לספר על כל כך הרבה אירועים, ישנים וחדשים, קטנים כגדולים שהיו נצורים היטב בארון. כמה אופטימיות עולה לאור התחושה שהמסע למיגור התופעה נמצא בעיצומו, שנשים לא תשתוקנה יותר, לא לאחר מעשה, ואולי אף בשעת מעשה.

אני מצטערת לשבש את השמחה, אבל אם היתה לי חברה שחלילה עברה הטרדה מינית, הייתי ממליצה לה לחשוב פעמיים. הייתי אומרת לה להביט סביבה ולראות מה קרה לרוב הנשים שהעזו לספר במוקדם או במאוחר את שעברו. הייתי אומרת לה לשמור את נפשה, לפחות הפעם, ולא להפוך ממוטרדת למתלוננת. בקטגוריה האחרונה היא תסבול לא פחות. דוגמה עכשווית לכך היא התגובה להטרדה "הקטנה" לכאורה של גבי גזית, שעליה סיפרה העיתונאית דנה ויס. בתוך יומיים, קריירה שלמה של עיתונאית מובילה נדחקה לשוליים אל מול "העלילה" שלה. דנה ויס והנשיקה; ההכחשה הגורפת של גזית; מילה מול מילה; והיו אף ששאלו מה בדיוק היא מנסה להשיג עם הסיפור הזה.

הרי נשים שמתלוננות מאוחר מדי תמיד מואשמות באינטרס סודי שבגינו הן "פתאום" נזכרות להתלונן. טוענים כלפיהן, "מה קרה? למה חיכית כל כך הרבה זמן אם זה היה כל כך נורא? ומה בדיוק את מנסה להשיג עכשיו? ובכלל יש על זה התיישנות פלילית". אלו שמתלוננות סמוך למעשה הופכות רגע של גיהינום בחייהן לחודשים ולעיתים אף לשנים של סיוט מתמשך (ראו ערך פרשות איציק מרדכי או משה קצב), וחסרות את היכולת להמשיך בחייהן זמן רב לאחר האירוע.

ושתיהן, המאחרת והמקדימה, נענשות בסופו של דבר. אולי היא לבשה משהו לא הולם? אולי היא התנהגה בצורה שהזמינה את זה? אולי היא ממציאה את הכל? ואט אט, מקורבן העבירה הן הופכות לדמות הבעייתית בעלילה. זאת שבסופו של דבר דבק בה הכתם. זאת שהזיהוי היחיד שלה הוא כמוטרדת מינית, בלי קריירה, בלי עבר אחר, ולרוב גם בלי עתיד. זאת שמאבדת את מקום עבודתה. זאת שאינה יציבה, אולי אפילו מעורערת בנפשה.

לכן, ככל שהעצה החברתית הגורפת היא "היי חזקה" - אנחנו עושים להן עוול נוסף. לא מספיק שהן עברו את מה שעברו - כעת הן צריכות להיות חזקות, להוכיח שהן מסוגלות לספר ולהתלונן. כלומר, המסר הוא, היית חלשה אז כשזה קרה, לפחות היי חזקה עכשיו וספרי. ואולם האחריות למיגור התופעות הללו היא שלנו, של כלל החברה, ולא של הנשים הנפגעות. הן אינן צריכות להיות חיל החלוץ שלנו בקרב, כשהן כבר פצועות וחבולות בעצמן. לדרוש מהן להיות חזקות, זה בעצם להסיר את האחריות מאיתנו. לא הן צריכות להיות חזקות כדי "להצליח" במסע המפרך. אנחנו, שאר האנשים בחברה, צריכים להיות חזקים עבורן ועבור כולנו. אנחנו צריכים לדעת להבדיל בין קורבן לתוקפן, אנחנו צריכים לעמוד לצידן ללא עוררין. אנחנו צריכים להוקיע את המעשים ואת האנשים. אנחנו, לא הן. לא רק הן. אחרת העצה היחידה שמותר לנו מוסרית לתת להן היא: "שלא תעזי להתלונן".

• • •

אם לעידן חדש פנינו, הרי זהו עידן שבו האחריות עוברת אלינו. עידן שבו נשים אלו מקבלות את מלוא הגיבוי והתמיכה. עידן שבו אנחנו נלחמים עבורן ואיתן, מעמידים לרשותן ייעוץ וסיוע הולם וחוסכים מהן סבל נוסף בשלב התלונה. עידן שבו חושפות ההטרדה או התקיפה אינן נענשות ומודרות מן הסביבה, להפך - הן מועלות על נס כחוד החנית של החברה. עידן שבו אנחנו מובילים את המערכה מתחילתה ועד סופה ולא מפקירים אותן לבדן לעשות עבורנו את העבודה.