רבים מעיתוני העולם סיקרו לפני 100 שנה בדיוק שני אירועים מהפכניים שהתרחשו בסמיכות זמנים מצמררת: ההפיכה הבולשביקית ברוסיה וההפיכה התודעתית בעקבות פרסום הצהרת בלפור. שני האירועים עיצבו - אם כי במידת הצלחה שונה - את הגורל היהודי, ואף את ההיסטוריה הכללית במאה ה־20. אפשר לטעון שבניגוד לתוצאות המדהימות של המפעל הציוני, אשר מתעצם ומתחזק ככל שחולפים הימים, החלום הקומוניסטי נגוז עם התפרקות בריה"מ לפני 25 שנים. אלא שהמציאות יותר מורכבת: המהפכה הקומוניסטית אכן מתה, אך השלכותיה יישארו עימנו עוד הרבה זמן.
אי אפשר להבין את רוסיה המודרנית במנותק מן המהפכה. מהפכת אוקטובר קבעה את דרכה של המדינה האדירה הזאת לעשרות שנים, והיא משפיעה על כל תחום חיים בה עד עצם היום הזה. תפיסת השלטון על ידי לנין וחבורתו קטעה תקופה קצרה מאוד, תקופה בת שמונה חודשים אחרי הפלת הצאר, שה שרר ברוסיה חופש של ממש. במשך יותר מ־70 השנים הבאות לא יידעו עמי בריה"מ, ועימם עמים שכנים שיוכפפו לה, את טעמה של חירות. דורות-דורות של אנשים יורגלו לחיות בפחד, להלשין ולחשוש מהלשנות, לזהות אזרחות טובה עם כניעה לגחמות הרשויות, ובעיקר לנהל חיים צבועים ושקריים.
בחיים הסובייטיים דיברו גבוהה־גבוהה על אידיאלים נעלים ושחררו לאוויר סיסמאות בדבר קדמה ושלום, אך בפועל פעלו להשגת מטרות הפוכות. אין ספק שתרבות העבדות והשקר נותנת את אותותיה גם עכשיו. יש שירחיקו לכת ויגידו כי עשרות שנות היעדר חירות, דיכוי מתמיד, טיהורים אכזריים ואובדן מיליוני אנשים ישירים ותמימים שנשלחו אל מותם, שינו כליל את הדנ"א של אוכלוסיית בריה"מ, ושהאומה שהתחלקה לסוהרים ולאסירים לא תחזור להיות ככל העמים.
לצד זאת, צריך לזכור שהמהפכה אכלה את כולם - את אלה שנחשבו לאויביה ואת אלה שהאמינו בה ופעלו להצלחתה. זה לא מונע גם היום ממיליוני רוסים להיזכר בערגה ב"שנות הגדולה" של בריה"מ. מדובר בנוסטלגיה מעוורת ומסוכנת. אלה שחולמים על חזרה לימי לנין וסטלין מדמיינים את עצמם בתפקיד הסוהרים, ולא בתפקיד הקורבנות. אבל אם חלומם יתגשם חס וחלילה, ורוסיה תידרדר שוב לתהומות רודנות ברברית, כולם יהפכו לקורבנות במוקדם או במאוחר.
שלטונות רוסיה מתייחסים היום אל עברה המהפכני ואל שנות הקומוניזם בצורה מורכבת. מצד אחד, הם מזכירים את העוולות ואת הסבל שחוו אזרחי המדינה, ולפני כשבוע הנשיא פוטין בכבודו ובעצמו חנך אנדרטה מפוארת לזכר קורבנות הטיהורים ההמוניים של 1937. מצד אחר, הם מתנגדים לתיוג נחרץ של העידן הקומוניסטי כתקופה שחורה ומבליטים את העובדה שבעידן זה בריה"מ הגיעה להישגים טכנולוגיים, צבאיים ותרבותיים והפכה למעצמת על.
במוסקבה לא מחבבים עוד את עקרונות הקומוניזם והשוויון (ויעידו על כך רבבות מכוניות יוקרה ברחובותיה), אולם לא מוותרים על תחושת הגדלות שטופחה תחת דגלי הפטיש והמגל. העובדה שהעוצמה הסובייטית, מושא גאוותם של רוסים רבים כל כך, נבנתה על גבם של מיליוני נרצחי גולאג, לא ממש משנה. הצבע האדום אולי דהה, אבל השאיפה להתמודד מול "המערב המתנוון" ולהביס אותו, נשארה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו