הטבח בבאבי יאר: מה הם ידעו?

מחרתיים, ב-29 בספטמבר, הוא יום השנה ה־76 לרצח 33 אלף היהודים בבאבי יאר, גיא הריגה סמוך לבית הקברות היהודי הישן בקייב - המקום שלימים נעשה לסמל השואה בבריה"מ. מה ידעו היהודים והלא־יהודים כאחד על מה שהתרחש ביום ההוא? מה, למשל, הניע את תמרה מיכאסייבה, אישה רוסייה לא־יהודייה שמצאה את עצמה בתוך השיירה שצעדה לעבר באבי יאר, להצטרף מרצונה החופשי אל קהל היהודים?

בחודשי המלחמה הראשונים, מאז הפלישה לבריה"מ ("מבצע ברברוסה", 22.6.1941) ועד ספטמבר, כבר הספיקו הגרמנים לרצוח רבבות יהודים בשטחים שכבשו. ואף על פי כן היה המידע בדבר המתרחש שם דל ומקוטע. קייב היתה מוצפת שמועות, שעוד גברו כשפרסמו הגרמנים ב־28 בספטמבר צו שבו נדרשו כל היהודים להתייצב בבוקר יום המחרת בנקודת האיסוף.

בעלה של תמרה, פטר רזניקוב, יהודי וקצין בצבא האדום, נעלם בימיה הראשונים של המלחמה. היא ניסתה לחפש אחריו, לשווא. היו שמועות שהפיקוד הגרמני הגיע לידי הסכם עם הסובייטים בדבר חילופי היהודים בשבויי מלחמה גרמנים: משפחה יהודית תמורת שבוי מלחמה. תמרה באה לנקודת האיסוף מתוך כוונה להתחזות ליהודייה ולהיכלל בעסקת החליפין, כדי שתוכל להמשיך לחפש אחר בעלה בשטח הסובייטי.

בתוך זמן קצר מצאה את עצמה תמרה בטור ארוך שבהמשכו היתה גדר שהפרידה בין היהודים ליתר האוכלוסייה. תחילה נדרשו למסור את החפצים ואחר כך להירשם. היא שאלה גבר בלונדיני תכול עיניים שעמד לידה עם ילדו, אשתו וחמותו היהודים, "מה דעתכם, אנחנו נוחלף עוד החודש?" הגבר הביט בה בתימהון והבין שהיא אינה יהודייה, ובעת שעזב את המקום החליט להוציא גם אותה מחוץ לשיירה המגודרת, שנשמרה בידי אנשי המשטרה, ובכך הציל את חייה.

תמרה לא היתה היחידה שהאמינה לשמועות. דיברו על גיוס מיוחד של עובדים יהודים, לעיתים קרובות אף הוזכרה ארץ ישראל כמקום יישוב. יש ראיות לכך שלעיתים הפיצו הגרמנים והשוטרים המקומיים שמועות במתכוון, אבל לעיתים קרובות נפוצו הללו באופן ספונטני בקרב היהודים עצמם. וכאמור, לא רק היהודים האמינו לשמועות בשל מחסור בידיעות מבוססות, אלא גם רבים מן התושבים המקומיים. מקצתם אף הניחו כי היהודים "ירוויחו" כשיעקרו למקום טוב יותר בחסות הגרמנים, בשעה שהם עצמם ייוותרו לסבול במקום מגוריהם.

ואולם היו גם מי שלא נטו להאמין לשמועות החיוביות והיו פסימיים מאוד בנוגע לעתיד הקרוב. מיכאל טנקלבסקי בחר לא להתייצב לפי הוראות הגרמנים והעיד שהסתתר בבית כלשהו וצפה ביהודים, ובכללם אחותו ואביו, שהובלו לבאבי יאר - סיפור המבליט את הדילמה הנוראה שליוותה את הבחירות של כל יהודי ויהודי.

הדעת נותנת שחלק מן היהודים חששו במהלך הצעידה מן הגרוע מכל. דינה פרוניצ'בה, אחת הניצולות היחידות, הזכירה בעדותה יהודים זקנים שהלכו בטור והתפללו, אבל רובם תפסו את זוועת המתרחש רק כשהתקרבו אל גיא ההריגה. עד אותו הרגע לא נשמע דבר, שהרי מתוך הרמקולים בקעה מוזיקה רמה שעמעמה את הכל. פרוניצ'בה ציינה כי רק כששמעה מרחוק את היריות היא "החלה לתפוס מה התרחש".

נדמה היה שהידיעות על הרצח ההמוני היו צריכות להתפשט במהירות הבזק ברחבי כל השטחים הכבושים בידי הגרמנים, ולא רק בידי היהודים אלא גם בידי הלא־יהודים, שיכלו לנוע בחופשיות רבה יותר. כבר בסוף אוגוסט, חודש לפני באבי יאר, רצחו הגרמנים בקמניץ־פודולסק, הממוקמת 450 קילומטרים מקייב, 23 אלף יהודים. עדויות על מאורעות ספטמבר בבאבי יאר היו צריכות להגיע אל היהודים במקומות אחרים באוקראינה, ולא רק בה, ולהשפיע על ההבנה של כולם באשר למתרחש. אבל הדבר לא קרה. מדוע לא הגיע המידע ומדוע כשהגיע מידע הטילו בו ספק? אלה שאלות למחקרים עתידיים.

הכותב הוא מנהל המרכז לחקר השואה בבריה"מ ע"ש משה מירילשוולי של יד ושם