בפתחה של עסקה

יום שישי נפל דבר: אחרי שלוש שנים ושלושה חודשים, חצינו את נקודת האל-חזור בדרך לשחרורו של גלעד שליט. ישראל וחמאס הוכיחו רצינות הדדית שמעידה על כוונה ברורה לסגור עניין. גם המחיר כבר ידוע, ועכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

בדרך בוצעה בנו מניפולציה רגשית מהגדולות שידענו. אין מי שראה את הקלטת ונשאר אדיש, אין מי שלא רצה לפתוח ידיים ולחבק את גלעד. המחשבה הראשונית, האוטומטית, היתה אחת: צריך להוציא אותו משם. מיד. ולעזאזל המחיר. בצד השני, בגדה ובעזה, קיבלו הפלשתינים 20 אסירות זוטרות. אין מי שראה אותן שם ולא חשב שצריך לשחרר גם את היתר. מיד. וחלאס עם ההתמקחות האינסופית.

אלה בדיוק האפקטים שקיווה להשיג המתווך הגרמני. הבנה לא מתואמת של שני צדדים עוינים שכדאי להם לסגור עסקה - ותמיכה ציבורית בצידה. סביר להניח שאם היו עושים שלשום סקר מקביל, ישראלי/פלשתיני, ושואלים בו "האם תתמוך בשחרור שליט תמורת 450 רוצחים", הרוב המכריע היה משיב בחיוב. מהבטן.

אבל הזמן חולף ואנחנו מתרגלים לתמונות. מזה בדיוק חוששת משפחת שליט: שיהיה מי שיגיד שגלעד במצב טוב, שמור ובריא, ובעצם אין מה להזדרז ואגב כך להיכנע. מבחינתם, הזמן הוא 1988 והשבוי הוא רון ארד שאפשר היה אז לשחררו חי ובריא, אבל הממשלה השתפנה. הלקח מבחינתם ברור: אין מחר. צריך לפעול עכשיו.

פרדוקסלית, גם חמאס חושב כך. מסיבות אחרות כמובן. הרבה ממה שקורה מאחורי הקלעים, לרבות הקלטת, נובע מהלחץ האדיר שבו הוא נתון. עזה חרבה, רעבה וכועסת, ורואה מולה גדה מערבית בפריחה כלכלית. המשמעות ברורה: חמאס בצניחה, הפתח בעלייה. במצב הדברים הזה הגיע זמנו של חמאס להשתמש בקלף היחיד שיש לו: גלעד שליט.

לכאורה, המסקנה המתבקשת היא להמשיך לחכות. לכאורה אמרנו, כי אנחנו יהודים, רחמנים, וכן - לעיתים קרובות גם חלשי אופי. אויבינו רואים בכך תורפה, אפשר לראות בזה גם מקור לעוצמה. בלכידות, בנחישות, בערכים. הם מאיימים שימשיכו לחטוף גם אחרי? שיאיימו. אנחנו באמת הרבה יותר חזקים. גם כדי לעמוד בשחרור של 450 רוצחים (ועוד 150 נשים וקטינים), וגם כדי לבצע ביום שאחרי כמה פעולות כואבות שיזכירו לצד השני שלא כדאי לו להתעסק איתנו שוב. אה, כן, וכדאי גם להקדים את העסקה בשחרורו של מרואן ברגותי; הוא פחות גרוע מרוב הרוצחים שנשחרר, והוא בוודאי יאזן במקצת את הנזק שנגרום לאבו מאזן.

אבל קודם צריך לסגור עסקה. מבחן הקלטת היה חשוב לא רק משום שחמאס עמד בו בשלושת התנאים שהציבה ישראל (אימות חיים, עדכניות והוכחת בריאות גופנית ונפשית), אלא גם כי שני הצדדים שמרו בו על דיסקרטיות מלאה. מי ששמע ביומיים האחרונים את זהירותם החריגה של שרי הממשלה, ואת זו המקבילה של בכירי חמאס, לא יכול היה שלא להתרשם שמאחורי הקלעים קורים דברים.

אם ביום חמישי שררה אופטימיות זהירה (מאוד), אפשר להוריד את הסוגריים. אנחנו בפתחה של עסקה. זה ייקח עוד זמן, יהיו ויכוחים ומחלוקות, אבל זה יקרה. אחרי 1,195 ימים בשבי הבקיע אור ראשון את חומות הייאוש, ובחיוכו המבויש של חייל שבוי הפך אותן באחת לחומות של תקווה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו