התוצאה בסיום משקרת, ולא בהכרח לטובת הפועל ת"א. על לוח התוצאות אולי מדובר היה בניצחון דחוק לחיפה, אבל על המגרש זה היה נוקאאוט של אלישע לוי הסימפטי על אלי גוטמן, שהפך בתקופה האחרונה לקשקשן גדול. אמנם המאמן האדום שינה פאזה וניסה להיות התקפי יותר ככל שאזל החול מהשעון, אבל דווקא החילוף ה"שמרני" של אלישע לוי, שהוציא את ולדימיר דבאלשווילי החלש בתחילת המחצית השנייה והכניס במקומו את בירם כיאל, חיסל סופית את התקווה שהמשיח נמניה ווצ'יצביץ' יעשה משהו במשחק. ובלעדיו, ורמוט ביום בינוני לא יכול היה להושיע. לאלי גוטמן יש יותר מדי בעיות בקבוצה שלו, בעיקר בשני צידי המגרש. הוא צירף את מנטאששווילי ואת ווצ'יצ'ביץ', שני קשרים שמשחקים באמצע, אבל הפקיר את הנקודות הבעייתיות של הקבוצה שלו. להפועל אין מגן ימני, שני הבלמים שלה דה סילבה הלא אחראי ובאדיר הקשיש איטיים בצורה מחרידה, והחלק הקדמי שלה, בעיקר שכטר ויבואה, סובלים ממחסור חמור באינטליגנציית משחק. הפועל יכולה לבכות עד מחר על הפנדל שהגיע לה ולא נשרק, אבל כששכטר זורק את עצמו בתיאטרליות בכל פעם שבלם נצמד אליו, שלא יתפלא שהשופט החלש מנשה משיח לא מאמין לו גם כשטשיירה דוחף אותו באמת. ולסיום, הודעה לאחראים על הדשא במגרשי ליגת העל: בשבוע שמגיע לאיצטדיון שלכם המשחק המרכזי, אין יותר צורך לכסח את הדשא בצורה יצירתית. הריצוד של המסך בערוץ 1 מייצר פסים שגם הגנן של הקאמפ נואו לא היה מתבייש בהם. וזה עוד כלום לעומת הברברן המכונה פרשן, דני נוימן, שהעילגות שלו גורמת לעיתים לגעגועים עזים לשגיא כהן הבלתי נסבל.