על הראל לוי - איש השנה בספורט

הראל לוי הוא ספורטאי השנה של מערכת "ישראל היום". האמת, כשחושבים על זה אין יותר ישראלי מדמותו של הטניסאי הזה בסצנת הספורט המקומית. יש מצב שכולנו, חובבי הספורט, סוג של הראל לוי.

לוי, בן למשפחה של ניצולי שואה, רצה בכלל להיות כדורגלן. למעשה, עד היום החלום שלו הוא להבקיע שער במדי מכבי חיפה. לטניס הוא הגיע כי אהב את זה, אבל גם כי אבא ממש דחף. ואתם יודעים איך זה כשאבא ישראלי דוחף. המשפחה עוברת לדום, וכל החלומות מתנקזים לבקהאנד של ילד שעוד לא התחלף לו הקול.

החלום מעוור את האב, הצרות הכלכליות מתחילות להגיע ואז, רק לפני שהמצב באמת נראה גמור, הילד מתחיל לממש את הפוטנציאל שלו והנה פתאום יש דמעה בזווית העין: הראל מסומן פתאום כיורש של עמוס מנסדורף.

ואז באות הפציעות, והמחשבות, ושוב צרות כלכליות. והילד כבר בן 30, ובאמת יש לו חום גבוה. ופתאום, כשכבר הכל נראה גמור, הוא מנצח את שבדיה בחוץ, שבדיה עם האנטישמים ועם הקהל שמתפרע בחוץ וקורא לפגוע במדינת ישראל. והילד ההוא, של הניצולים ההם, לא מאמין בעצמו שהוא מנצח את המשחק הזה. ועומד שם, בלי חולצה ועם ידיים מאחורי הגב ומתראיין כמו כדורגלן.

ואז הוא מתחתן. והחיים הם לא רק טניס אלא עוד כל כך הרבה. אבל הרוסים באים לארץ ועמוס מנסדורף, אליל הנעורים שהזדקן, לוקח אותו לצד ואומר לו שהוא סומך עליו. עמוס, מהפוסטר בעיתון, סומך עליו שיוכל לנצח. שוב. והראל מנצח ולוקח את ישראל לגדול הישגיה בטניס הנבחרות: חצי גמר גביע דיוויס. והכל מתחבר באותה שנה חלומית, שגם אם ממש היינו מתעקשים לתסרט אותה כנראה היינו מתקשים.

אז לוי יפתח את השנה החדשה בקרב בלתי אפשרי מול נבחרת ספרדית. זה מתחיל להישמע קצת כמו תחילתה של השנה הקודמת. כך או כך, להראל יש עוד 24 שעות מלאות ליהנות מתואר שאף אחד כבר לא ייקח ממנו: ספורטאי השנה של ישראל.