אני מתבונן בנעשה בתנועת העבודה והרהורים נוגים עולים בי, שכן הם מחזירים אותי אל מחוזות המשבר של מה שנודעה פעם כמפלגה הליברלית בישראל. אפשר לכנות זאת אנטומיה של הרס עצמי הידוע מראש. מפלגות יכולות להיעלם מעל המפה הפוליטית הואיל והאג'נדה החברתית והאישית שלהן הופכת להיות בלתי רלוונטית, והיו מקרים כאלה בישראל. אולם, כנגד זאת, מפלגות יכולות להיעלם גם כתוצאה ממרכיבים בולטים של הרס עצמי המונעים מכוחות שבתוך המפלגה, כמו במעין טרגדיה יוונית החורצת גורלות ללא כל אפשרות לשנותם. סכסוכים פנים-מפלגתיים רצופים מהווים את אחת הדרכים הבדוקות להרס של מפלגה. סכסוכים פנימיים אלה, ככל שהם נותנים ביטוי גם ליצר ההתבלטות האישית, קובעים את דימויה של המפלגה בעיני הציבור ושוחקים את האמון שהציבור נותן בה. השאלה המרכזית היא הסגנון שבו מתנהל הוויכוח. יהיה זה ויכוח אידיאולוגי, ויכוח על מדיניות או ויכוח על מבנה המפלגה וחוקתה - כל עוד הוויכוח מתנהל בדרך נאותה, הוא יתקבל על ידי הציבור. אך מרגע שהוויכוח גולש לרמה של השמצה, אין הציבור מקבל זאת. כל חבר מפלגה המשחרר לתקשורת התקפות על יריביו שיש בהן משום ביטול אישיותו, מוריד את קרנה של המפלגה. זה היה בדיוק הסממן שאפיין את המפלגה הליברלית בשנותיה האחרונות; פלגנות כיתתית וביטויים של שנאה אישית, איש כלפי רעהו, בתוך אותה מפלגה עצמה. כולם נכנעים לרעב של התקשורת להחליט מי ניצח במאבק זה או אחר. זה גם מה שקורה בתנועת העבודה. אין חשיבות לשאלה עד כמה מוכשרים כל אחד מיחידיה או מהו המשקל הסגולי של כל אחד מהם. מפלגה היא קולקטיב, לטוב ולרע. היא הולכת לבחירות כקולקטיב, ותפקודו של הקולקטיב בעל משמעות גדולה יותר בעיני הבוחר מאשר המשקל הסגולי המצטבר של כל יחידיו. אינני נכנס לשאלה מי צודק בוויכוח בתוך תנועת העבודה, אבל חוסר הנכונות לקבל את הכרעת הרוב ביחס למנהיגות הנבחרת, הוא מתכון לקרע ולהרס של מפלגה, כל מפלגה. בשלהי קיומה של המפלגה הליברלית התפלגו מתוכה חמישה חברים, בראשותו של יצחק מודעי ז"ל, והקימו סיעה חדשה בשם "הסיעה לקידום הרעיון הציוני". מחמת הצורך בתמיכתם עבור המשך קיומה של הקואליציה, הם אף סחטו משרות בכירות. אולם היה זה הישג בר חלוף שנמחק לאחר הבחירות הבאות. בראייה של האינטרס הלאומי, ישנה חשיבות רבה לתפקודן התקין של המפלגות. אפשר לזלזל בהן או לבטלן, ואפשר גם שלא להעריך חלק גדול מחברי הכנסת שנבחרו על ידן. כל זה אינו ממעיט מחשיבותן. המפלגות הן המצמיחות את חברי הכנסת המחוקקים את החוקים, והן אף אלה הקובעות מי יהיו השרים שינהלו תחומים חשובים בחיינו. על שום כך קיים אינטרס לאומי עמוק שהמפלגות תוכלנה לתפקד כקולקטיב שיידע כיצד לפתור מחלוקות ואיך לא להפוך מחלוקות למשטמה המוצאת תמיד את דרכה אל התקשורת. ייתכן שהמשבר בעבודה בלתי נמנע, אך ארשה לעצמי לומר כי שני הצדדים שוגים. שניהם מביאים את המחלוקת הפנימית לרמה של מתקפה אישית, הממשיכה להוריד את תנועת העבודה מטה.