על אלו שבאו וזה שהולך

1. לפני שנתיים לערך ערכנו בעיתון הזה סיכול ממוקד במיכאל זנדברג תחת הכותרת: "פאב אל וואד". זו היתה התקופה שזנדברג עשה הרבה כסף בבית"ר והיה צריך לגרד אותו בשפכטל ממועדוני לילה בהרצליה. למחרת הכתבה, זנדברג הפסיק לשבת בבית הקפה השכונתי שלנו ולהזמין את המוזלי ומיץ התפוזים. הוא טען מאוחר יותר שבעיתון שלנו כותבים שטויות. אפשר להבין אותו, בטח כשהאמת לא היתה ערבה לאוזן. עכשיו זנדברג, שעדיין נראה מסתובב בצפון הישן, מגיע להפועל ת"א. האוהדים עדיין סקפטים לגביו ואפשר להבין אותם: מצד אחד זה אותו זנדברג שהיה בכיכר כשצסק"א צבעה את אירופה באדום, ומצד שני זה האיש שלבש את המנורה. לזנדברג יש כל את מה שצריך כדי לסמל את הפועל ת"א של פעם, זו שרוחה נשבה באוסישקין. העניין הוא שקודם כל הוא חייב לחזור למוזלי, ולהניח את הצ'ייסר.

2. בראש קיים איזה זיכרון מחלוץ אימתני, שהבקיע יותר מ-90 גולים בשלוש שנים בנוער של הפועל ת"א. זו היתה תקופה שמכבי הבוגרת היתה אימפריה ובהפועל חיכו למישהו ממחלקת הנוער שיציל את המולדת. בסוף בן דיין, החלוץ העתידי של הקבוצה האדומה, חתך למכבי ת"א. אתמול הוא סגר מעגל.

מדובר, כמו הרבה החלטות שנלקחו בשנים האחרונות בהפועל ת"א, בצעד מצוין. העניין הוא שכל דבר חיובי בעידן מוני הראל מלווה בתחושת גועל. שביט אלימלך ויוסי רוזן יכולים לספר לכם איך נפרדים משחקנים בהפועל. עכשיו הגיע תורו של אנטבי.

יגאל אנטבי הוא אלון חרזי של הפועל תל אביב. למה הראל לא יכול להתנהג אליו כמו שבצד הירוק התנהגו לסמל שלהם? כשיבין זאת, הפועל ת"א תהיה המועמדת הבכירה לאליפות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו