הרשעתו של פרנסואה אבוטבול ושליחתו למאסר עולם הינן סימן דרך חשוב נוסף בנתיב שהולך ונסלל בעת האחרונה בשורה של פסקי דין. האיש עצמו מוגדר על ידי המשטרה כבכיר בארגון פשע, אך המקרה המזעזע שבגינו הורשע הוא תוצר לוואי של תפיסת העולם של האנשים האלו, ולא של היותו כזה. רוצה לומר: הקלות הבלתי נתפסת של הפעלת האלימות, עד כדי רצח של ממש, גם כשמדובר בנער שנקלע באקראי לקטטה הקשורה לבני המשפחה. הנחת העבודה של החברים האלו, שכמעט ועלתה יפה גם במשפט הנוכחי, גורסת שכוח ההרתעה האלים וחסר הרסן שלהם, ושמם המהלך אימים, די בהם כדי לחלצם מידיהן של הרשויות. שלושה עדים עוינים במהלך המשפט ועדה אמיצת לב אחת (רעות רובין), שבשל הגנה נרפית על שכמותה נאלצה למלט עצמה מן הארץ ללא כל סיוע, הם עדות לקושי העצום בתיקים האלה והוכחה עד כמה חסרים עדיין כלים ראויים לשמם כמו הגנת עדים. כלים שיבטיחו להביא את הראיות הטובות ביותר בפני בית המשפט, כשהן חפות מלחצים קשים השוחקים אותן עד להתנהלות המשפט בפועל. תמונת המצב הזו, המדברת בעד עצמה, רק מדגישה את חשיבותה של הכרעת הדין הזו. עם זאת, מבחנה של החלטת בית המשפט יהיה כמובן בפני שופטי בית המשפט העליון. טוב לשוב ולהזכיר שגם בתיק הזה, בעבודה משטרתית יזומה וחכמה, פריצת הדרך הגיעה בעקבות האזנת סתר. אני מזכיר זאת בעקבות כתבה שנתפרסמה לאחרונה בתוכנית טלוויזיה על השימוש בחוק המכונה "נתוני תקשורת", שהשתמעה ממנו ביקורת על הפעלתו בידי המשטרה תוך האזכור הנצחי של שימוש לרעה בהאזנות סתר מול חפים מפשע. אשיב מפה למי ששאל אותי בעניין: האם לא מוצדק לעשות שימוש בכלים הללו כדי להגיע למי שרוצח את ילדינו, גם אם באקראי ובטעות עלו גם פרטיהם של אזרחים תמימים - ואולי אפילו של מנחת התוכנית עצמה - ולא נעשה בזה שום שימוש זדוני? קצת פרופורציה!