השופטים הגזימו

בבית קפה תל-אביבי יושבים ארבעה גברים. האחד מספר איך עבד על מס הכנסה. השני מספר על האיי-פון שהצליח להבריח במכס. השלישי מתגאה במאהבת החדשה. טעם החטא, אתם יודעים. הרביעי מספר איך עבד על חברת הביטוח. "זו ממש מצווה", הוא מוסיף. כל אחד והסיפור שלו, על כוס האספרסו שלו, עם הקרואסון החמוד שלו. שלוק. שתיקה. נגיסה, פירורים, שתיקה. "שמעתם על השקרן הזה, צ'יקו-" שואל אחד מהם לפתע. "כן, איך אפשר לסמוך על מישהו במדינה הזאת, הא-!", אומר אחר. "ועוד תת-אלוף בצה"ל!", מסכם השלישי. הרביעי מצקצק בלשונו בצדקנות.

תת-אלוף צ'יקו תמיר לא יושב הרבה בבתי קפה. בשביל אשתו והילדים הוא מבליח כל כמה שבועות ואז חוזר לצבא, להגן עלינו, בלי מרכאות, מתוך תחושת שליחות. תמיר נלחם בחיזבאללה ובחמאס, ויכול להם. הוא סיכן את חייו למען המדינה, לא למען הברחת די.וי.די במכס.

לפני שנתיים אירגן הצבא סוף שבוע של כיף למשפחות הלוחמים. אחד הצ'ופרים היה נסיעה בטרקטורונים. אחרי שלושה שבועות שלא נפגשו, נתן צ'יקו לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון, אף שלבנו אין רישיון. זאת היתה הטעות שלו. אכן, טעות, והוא הודה בה. למרבה הצער, הילד התנגש באוטו אחר ואביו, צ'יקו, נטל אחריות, כמובן, הוציא כסף מכיסו ושילם לבעל הרכב שנפגע פיצוי הולם. לאחר מכן טעה כשחתם על מסמך ובו נכתב כי לא בנו נהג בטרקטורון אלא הנהג שלו. צ'יקו עשה זאת כדי להגן על הבן שלו. יש לומר, הוא שיקר.

שופטי בית הדין הצבאי ציקצקו בלשונם. "אמינות", אמרו, "היא מעל לכל". גם יושבי בתי הקפה ניענעו בראשם. "שקרן", אמרו. "בעל מוסר כפול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו קצין בכיר כזה".

הבעיה היא שאין קשר בין אורח החיים של השופטים ויושבי בתי הקפה לבין חייו של תמיר. הם לא מבינים עד כמה קשים חייו של קצין מצטיין אשר מוכן להקריב את עצמו. והם לא מבינים מה היא מידתיות. הורדה בדרגה של קצין ברמתו של תמיר משמעותה סוף הקריירה הצבאית המפוארת שלו. קריירה שכולה לטובת המדינה.

על רקע העונש הלא מידתי מדהים להיזכר כי רק בשבוע שעבר גזר בית משפט ישראלי שלושה חודשי מאסר לאח שהתעלל באוטיסטים. שלושה חודשים בלבד! ורק החודש התפרסמו עוד כמה עונשים מקוממים. חמש שנים נגזרו על נהג שיכור שדרס למוות מפקד במשטרה. חמש שנים בלבד קיבל צעיר חמום מוח שהרג במכות צעיר אחר. נכון, אלו פסקי דין של בתי משפט אזרחיים - אבל מדוע בחר דווקא בית המשפט הצבאי בעונש חסר כל פרופורציה ודווקא במקרה של תמיר? האם יש כאן היגיון? הרתעה? צדק-

הלוא תמיר טעה, הודה, הפנים ואין סכנה כי יעשה זאת שוב.

אסור לנו, כמדינה שואפת חיים, לאפשר לתת-אלוף תמיר לרדת בדרגה בעקבות המעשה שעשה. אנחנו צריכים אותו בצבא, ואפשר להסתפק בעונש אחר. הולם למעשה. הלוואי שהערעור שלו יתקבל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו