"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מתווה הכותל: להתווכח - בלי איומים

,עודכן

אפשר לאהוב או לא לאהוב את החלטת הממשלה לבטל את מתווה הכותל. מותר לבקר אותה. מותר גם להרים גבה לנוכח מי שבחר בארה"ב ולא בישראל כארץ מגוריו, אך מבקש לעצמו זכות עמידה והכרעה בסוגיות יסוד הנתונות להכרעתו של הבוחר הישראלי והשלטון במדינת ישראל. מה שאסור הוא - להשלים עם איומים שנשמעים מעבר לים, שרומזים לזיקה בין עצם המשך התמיכה בישראל לבין גורלו של "המתווה".

חלקים מיהדות ארה"ב, בדומה לממשלים אמריקניים כאלה ואחרים, מצטיירים עתה אולי בפעם הראשונה כבעלי ברית על תנאי, כמי שבוחנים את יחסיהם עם ישראל על פי האינטרסים שלהם. ממשלים בוושינגטון אמדו, שפטו וגיבשו את היקף תמיכתם בישראל בהתאם להתנהלותה בסוגיות שהיו חשובות לממשל: ההתנחלויות, מדינה פלשתינית, איראן. יהודי ארה"ב - לעומת זאת - אחינו ובשרינו (ולא כלשון מליצה), הבהירו תמיד כי אהבתם לישראל אינה אהבה שתלויה בדבר.

חנן פורת, ששמע פעם את יוסי שריד אומר עליו ועל חבריו "אתם לא אחים שלי", הגיב כמעט ספונטנית: "אבל אתה יוסי - אח שלי. אולי אח טועה, אבל אחי". נכון. לא כולם גדולים כמו פורת, אבל הסטנדרט שלו הוא הסטנדרט הראוי: יהודים, גם אם לאחד קוראים רפורמי ולאחר אורתודוקסי, נותרים אחים, אפילו הם נתונים בתוך ויכוח וריב גדול. הם מדברים, מתנצחים וגם מכילים החלטות שקשה להם עימן, אבל לא מאיימים.

הנה דוגמה הפוכה, קיצונית, שצריך לסייג אותה ב"להבדיל אלף אלף הבדלות", ובכל זאת: האם יעלה על הדעת שישראל תורה לזרועות הביטחון שלה - נניח למוסד - לחדול מפעולה למען ביטחון קהילות יהודיות ברחבי העולם (וישראל עוסקת גם בכך) בשל חילוקי דעות, ואפילו קשים, עם אותן קהילות? האם ישראל רשאית לחדול מסיוע כספי לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות כאשר מדובר בקהילות רפורמיות שאינן מקיימות אורח חיים יהודי על פי הקודקס האורתודוקסי המקובל בארץ? האם ישראל רשאית לחלק את כספי פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) לפי הסיווג הפנים־יהודי של אותו נוער? ודאי שלא!

יהדות ארה"ב היתה עד היום סוג של תעודת ביטוח עבור ישראל במסדרונות הממשל, הקונגרס והסנאט. ישראל, לעומת זאת, סיפקה ועדיין מספקת להם וליהדות העולם את המקלט החלופי ליום סגריר, לרגע שבו ישובו הרדיפות והאנטישמיות. צרפת היא דוגמה חיה לכך.

אפילו שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן - שאגב, למינויו כאן, התנועה הרפורמית התנגדה פומבית - הבין שנחצה קו אדום והזדעזע מ"איומם של ארגונים יהודיים להסיר תמיכה בישראל". מי יודע? אולי חלף בראשו החשש שגם הממשל שלו ישאב מהאיומים הפנים־יהודיים הללו לגיטימציה, ובבחינת "קל וחומר" - אם להם מותר, אז מדוע לא לנו - יאיים באופן דומה על ישראל בסוגיות אחרות.

תחשבו על מתווה הכותל מה שתחשבו, אבל הרגע שבו נשמעו רמזים עבים כפיל על כך שגורמים בקרב יהדות ארה"ב ירחיקו עצמם מפעילות נגד מי שחפץ לפגוע במדינה היהודית, אינו רגע שעליו אפשר לעבור בשתיקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר