האיום של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה על ישראל הפך לאירוע חודשי, למין ריטואל השונה רק במלל, לא בסגנון. אין להקל ראש ביכולתו של הארגון: 120 אלף רקטות וטילים מכוונים לשטח ישראל. התחבורה האווירית, הימית והיבשתית שלנו בסכנה, אסדות הגז עלולות להיעלם, מצבורי הדלק והאמוניה במפרץ חיפה עלולים להתלקח ומטוסים ומסוקים של חיל האוויר עלולים להיפגע על ידי טילים איראניים מתקדמים.
ולמרות הכל, נסראללה כבר הספיק לשבור שיא - הוא רשם את תקופת ההרתעה הארוכה ביותר בין שתי מלחמות מול ישראל, 11 שנים. כן, 11 שנים הוא מורתע. מורתע ומאיים. מדוע הוא מאיים? התשובה היא בלחץ האיראני המופעל עליו מצד אחד ובלחץ הישראלי־לבנוני מצד אחר. ואם לא תוקפים - לפחות מאיימים.
נסראללה בין הפטיש והסדן. לחצי המשטר באיראן המופעלים עליו להתעמת עם ישראל נהדפים בחזרה לכיוון טהרן באמתלות שונות: המעורבות בסוריה, המצב הפנים־לבנוני, הרצון להצטייד בנשק אסטרטגי, החשש מהקהילה הבינלאומית ועוד. את האמת אין נסראללה מספר. איראן מעניקה לו 100 מיליון דולר בשנה, ורק עלות מעורבותו בסוריה לחודש אחד היא 10 מיליון דולר. 5,000 אנשי חיזבאללה מוצבים בלבנון, ולמשפחות ההרוגים שילם נסראללה 50 אלף דולר למשפחה.
אבל הסדן הישראלי־לבנוני מכה בו לא פחות. מסרים שהועברו אל המנהיג השיעי בלבנון הבהירו לו באופן ברור כי אם ינקוט צעד מלחמתי או אלים, ישראל תראה את ממשלת לבנון, לא פחות, כאחראית למעשה. זה מפחיד את הלבנונים.
בשונה מהמצב ב־2006, שבו נסראללה היה ראש ארגון טרור, הפעם הוא גם שותף בממשלה הלבנונית ולו שני שרים: חוסיין חאג' חסן שר התעשייה ומוחמד פניש שר הספורט והנוער. במלחמת לבנון השנייה ממשלת ישראל הורתה לצה"ל לתקוף רק את תשתיות חיזבאללה. והיה אם תותקף ישראל, בתגובה יכה צה"ל בלבנון. זו גם הסיבה שיותר ויותר שומעים את נסראללה מאיים להעביר את הלחימה לתוך ישראל, שכביכול תהיה כה עסוקה בהדיפת התקפתו על יישובי הצפון, עד שתקיפה נגדית שלה בלבנון גופא לא תובא בחשבון.
נסראללה אמנם מאיים על ישראל, אבל שלא נטעה - אוזנו כרויה גם לאיומים עליו. חיזבאללה די מותש אחרי מחיר דמים של 1,800 הרוגים ו־8,000 פצועים במלחמה במזה"ת. בקרב בני עדתו, לרבות בקרב מנהיגים דתיים, נשאלות שאלות שטרם נשאלו: לשם מה צריך להקריב אנשים מתוכנו בסוריה, בעיראק, בתימן? נשמעים קולות המבקשים להפסיק את הקשר עם איראן ובייחוד את הנאמנות העיוורת לאנשי הדת האיראנים, מה שמכונה בשיעה "ולאת פקיה".
תושבי אזור צור, מעוז השיעה בדרום, שבעבר נהגו לכנות עצמם ג'בל אל־נאר (הר האש) והיו מוכנים להקריב עצמם, הפכו ביקורתיים כלפי נסראללה וארגונו. "מי יהיה הראשון להיפגע מהתקפה ישראלית?" הם שואלים רטורית. הם, המסכנים שספגו את התוצאות הקשות של הקפריזות הלבנוניות מאז ימי פת"חלנד, שבעי דם, אובדן ומחסור. אחרי מלחמת 2006 הם פנו אליו בסתר וביקשו: "די! מספיק! אנו, בשר מבשרך, צאן מרעיתך, משלמים את המחיר הכבד ביותר כי המלחמה תמיד מתחילה אצלנו ונעצרת בביירות".
בקרב הסונים והנוצרים נשמעות זעקות קשות כלפי 2 מיליון הפליטים המכלים כל חלקה טובה בלבנון. המאזן הדמוגרפי, שהוא בבת עינו של כל לבנוני - הופר, האבטלה גדלה, רמת השכר ירדה עקב כניסת כוח עבודה סורי זול, ונוצרה בעיית מגורים קשה בעיקר בערים. "מה שחסר זה רק שישראל עוד תכה בנו", מבכים לבנונים רבים את מר גורלם.
11 שנים חלפו, וההרתעה לא פגה. מדוע? כי כולם מבינים, גם נסראללה, ש"ניצחון אלוהי" נוסף שלו יביא אמנם לפגיעה קשה בישראל, אבל גם להרס לבנון.
הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו