בימים ובשבועות הקרובים יעמדו למבחן רצינותה ובגרותה של המערכת הפוליטית בישראל. אנו נתבונן במהלכים להקמת הקואליציה, ונצטרך להגיע למסקנה אם אנו חוזרים על התופעות המאוסות של המשא ומתן הקואליציוני הנובע מתוך שיקולים מפלגתיים צרים או שהמשא ומתן להקמת הממשלה החדשה יתנהל תוך ראייה רחבה ומחויבות של אמת לאינטרס הלאומי.
תוצאות הבחירות יוצרות מצב מורכב ככל שהדבר נוגע להקמת הקואליציה. אין לנו מפלגה אחת מובילה שמספר המנדטים שקיבלה בציבור עולה בהרבה על המנדטים שקיבלו כל שאר המפלגות. יש לנו שתי מפלגות כמעט שוות בכוחן, הליכוד וקדימה, שבדרך הטבע כל אחת מהן שואפת לעמוד בראשות הממשלה.
תוצאות הבחירות האלה גם מוכיחות כי אף כאשר הציבור מצביע בפתק אחד בלבד עבור הרשימה שהוא מזדהה איתה, אין אנו יכולים להגיע לידי הכרעה חד-משמעית, המוסרת את כוח השלטון לידי מפלגה אחת. לא ניתן עוד להאשים בתוצאות הבחירות הנוכחיות את חוק הבחירה הישירה שבוטל. המבנה הפוליטי בישראל הוא תוצאה ישירה של שיטת הבחירות היחסית, בין אם תהיה בחירה ישירה לראשות הממשלה ובין אם לא תהיה בחירה ישירה.
אולם בכל מקרה, הממשלה שאנו זקוקים לה כיום היא ממשלה של אחדות לאומית וזאת משני טעמים: ראשית, זוהי תוצאת האמת של הצבעת הציבור; שנית, זוהי הממשלה היחידה שתוכל להתמודד, כפי שנחוץ, עם האתגרים האמיתיים שבפניהם ניצבת המדינה בתחומים הכלכלי, הביטחוני והמדיני. בכל אחד מתחומים אלה רק ממשלת אחדות לאומית יכולה לקדם אותנו אל היעדים הנכספים.
אין זה משנה כלל מה יהיו מהלכי הפתיחה הקואליציוניים שינקטו ביבי נתניהו או ציפי לבני. בין אם יהיו אלה מהלכים להקמת גוש חוסם ובין אם מהלכים להקמת ממשלה ללא קדימה או הליכוד, התכלית של המשא ומתן הקואליציוני חייבת להיות, כבר מראשיתו, ממשלת אחדות לאומית הבנויה על הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, העבודה וש"ס, ועל בסיס תכלית זו יש לנהל את הגישושים הקואליציוניים כבר מראשיתם.
לישראל יש ניסיון לא מועט בהקמת ממשלות אחדות לאומית. ממשלות כאלו הוקמו לאחר הבחירות בשנת 1984 ובשנת 1988. הן הוקמו אז לא מתוך רצון ראשוני של שתי המפלגות המובילות, הליכוד והעבודה, אלא מחוסר ברירה מול הסחטנות של מפלגות הביניים, אשר יכלו לקבוע איזו מבין שתי המפלגות המתחרות תהיה זו שתרכיב את הממשלה. רק כשהמחיר נעשה גבוה באופן מופלג, וכשאפילו דמגוגיה פנים-מפלגתית לא יכלה להצדיקו, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית. כיום אין לנו המותרות לחזור על הליכים דומים. נתניהו יכול לדבר עם ליברמן ולאחר מכן עם לבני או להפך, אך התכלית של ממשלת אחדות לאומית חייבת להיות מוגדרת כבר במהלכי הפתיחה.
ממשלות האחדות הלאומית שהיו לנו בשנים 1990-1984 הגיעו להישגים יוצאי דופן הן בתחום המדיני והן בתחום הכלכלי. הן איפשרו את הנסיגה מלבנון ואת יצירת התוכנית הכלכלית של 1985, ששינתה את פניה של הכלכלה הישראלית. יחד עם זאת היתה להן גם חולשה בולטת, שבאה לידי ביטוי בחתירה פנימית מתמדת, בדרך כלל מצד תנועת העבודה, שניסתה, ולבסוף אף הצליחה, להפיל את ממשלת האחדות (אך לא הצליחה להרכיב ממשלה ללא הליכוד). סיכון כזה לא קיים כיום באשר למפלגת קדימה.
אנו זקוקים היום לממשלה שיהיה לה הכוח להחזיר לישראל את כוח ההרתעה; להדביר את הטרור המוסלמי; לקדם את תהליך השלום מעמדה של כוח ולא על בסיס של ויתורים מופלגים; לחזק את מערכת יחסינו עם העולם הגדול ולהמשיך לבנות את חוסנה של הכלכלה הישראלית, לא רק על מנת לצאת מהמשבר הנוכחי, אלא אף במטרה לשנות מן היסוד את מבנה המשק. חוסנה הכלכלי של ישראל הוא אחת מעוצמותיה האסטרטגיות, שכן בחוסן זה טמון הסיכוי להגברת ההגירה של יהודים לארץ וכן חיזוק החברה וצמצום הפערים.
יעדים מרכזיים של שינוי מבני - כמו צמצום גודלו של המגזר הציבורי, בלימת שליטתם של המונופולים בשירותים החיוניים על הכלכלה, חיסול חגיגות השכר במגזר הציבורי, שינוי מבנה התקציב - כל אלה לא יושגו ללא כינון ממשלת אחדות לאומית.
המבחן האמיתי של המערכת הפוליטית כבר החל, ובתוך זמן קצר נוכל לדעת אם האינטרס הלאומי האמיתי אכן יתווה את קו ההתמקדות המרכזי. אבל אנא, בשום מצב אל תיכנסו מחדש למסלול הוויתורים והסחטנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו