הזוכים והמפסידים

1. קל, מפתה וכמעט מוצדק - אך למעשה מוקדם לטרוק את דלת ההיסטוריה על מפלגת העבודה: אם יש צורך להזכיר, בעקבות התמיכה הראשונית בהסכמי אוסלו בספטמבר 1993, לפני מפח הנפש של תקופת הפיגועים, היו כבר שהספידו את הליכוד ואת חלום ארץ ישראל השלמה, מה גם שרק בכנסת האחרונה הצטמק הליכוד לתריסר מנדטים בלבד. והנה הליכוד, שנותר נאמן לאידיאולוגיה שלו באופוזיציה, שוב, כמעט, בשלטון.

בכל אופן, מעבר לסוגיות מייגעות של קידום מכירות וניהול קמפיינים, הסיבה המהותית העיקרית לכישלונה של העבודה נעוצה דווקא במציאות: למען הדיוק, ממילא אין כרגע שום אפשרות להסדר שלום עם הפלשתינים - גם מי ששואף לשוב לקווי 67' יודע שאין עתה רשות פלשתינית יציבה שתוכל למשול בהם. ולכן אין לעבודה משהו להציע בלי להיות מלאכותית, זו הסיבה שתדמיתה בגירעון. רעיון השלום הכלכלי של נתניהו הוא, נכון לימינו, האופציה השפויה, גם למי שצמוד בליבו לעקרונות של מרצ, דרך אגב. בתום הניסיון המדיני החדש אפשר יהיה להתווכח שוב, באופן ענייני, על עומק הנסיגה ועל מדינה פלשתינית. אבל עד אז - ולנוכח התוצאות ההרסניות של נסיגות חד-צדדיות - כל דיון על השטחים (ליבת העימות המסורתי בין ימין שמאל) מהווה כרגע ויכוח סרק.

2. במנותק מהסיבה המהותית, הכישלון של השמאל הציוני מהווה סנוקרת לישראל הישנה, לעידן ארץ ישראל הישנה והטובה. יכולתם של שמאלנים רבים וטובים - והרי עיקר הקולות ללבני ינקו מהעבודה וממרצ - לוותר בקלות כה רבה על מפלגות שורשיות, לערוק מן המפלגה שטביעות אצבעותיה על המדינה בלתי ניתנות לטשטוש לטובת מפלגה שהגרעין הקשה שלה הוא איזה משרד פרסום תל אביבי, מעידה יותר מכל דבר אחר על חוסר כבוד לתרבות. מצביע מרצ שבחר קדימה רק כדי לסכל את ביבי ביצע פעולה של ישראליות מהז'אנר של "אני רק שאלה" ו"הלו, אני הייתי ראשון בתור!", אקט של התנפלות על האוכל רק כי הוא שם. חבל שב"ארץ נהדרת" לא מסוגלים להבחין בסוג הקלוקל הזה של ישראלים: ערס שמאלני.

3. אלו שמלכתחילה החליטו לבחור בקדימה מילאו אחר צו מצפונם. אבל המצחיק בבוחרים שהחליטו ברגע האחרון להצביע לקדימה טמון בכך שהם עשו זאת בתחושה כה חגיגית עד שהם שכחו שה"אלטרנטיבה" שעליה הם חולמים היא היא המציאות העכשווית. האם הם באמת עורגים לרוחמה כתקווה החדשה?

העובדה שבתוך שבוע הפכה קדימה ממפלגה עבשה שרוב הישראלים מבקשים להחליף לפתק הצבעה מרענן לכאורה היא מאלפת. זה כבר לא עניין של "זיכרון קצר", למעשה יש לנו זיכרון של דג זהב.

4. מילון הקלישאות הפוליטי התעדכן, בעקבות התוצאות, במילים "משילו-ת" ו"רוב לימין". זה נכון - הבחירות הצביעו על רוב לימין ועל כך שראש ממשלה יזדקק קודם כל ליכולת למשול. אבל מדויק יותר לומר "רוב לימין המרכזי".

גם אם נתעלם לרגע מליברמן - והרי בכל מערכת בחירות מתפרצת מפלגת טרנד שבוחריה אינם שוקלים לחלוטין את הסיבות להצבעה עבורה - רוב הציבור אינו רוצה את השמאל, לכן הוא חסם אותו; אבל רוב הציבור עדיין משתייך לגוש הליכוד, קדימה והעבודה. מה פשרו של הגוש הזה? מזיגה בין יד חזקה לנכונות לפשרות נבונות. לכן ממשלת אחדות בראשות נתניהו היא השיקוף ההולם לרצון הבוחרים.

5. יש פוליטיקאים שאנחנו מפסידים אותם כמו שמבזבזים זמן: בלי לתת על כך את הדעת. כל מערכת בחירות היא סלילת דרך לפוליטיקאים חדשים ומבטיחים ופרידה מהירה מדי מהאיכותיים. לפני הבחירות של 88' פלטו בוחרי העבודה את אבא אבן; התוצאות של מערכת הבחירות ב-2006 הסירו מן הבמה אדם חד והגון כמו עוזי לנדאו; הפעם מדובר בזהבה גלאון. ללא שום קשר לדעות פוליטיות, היעדרותה מהכנסת הבאה היא הוכחה נוספת לכך שבחיים לא תמיד משתלם להיות ישר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו