זה היה ערב חמים בבית משפחת קשטן. צפירה הכינה תה, הטלוויזיה פעלה בלי קול. דרור הניח את בקבוק המים בצידה השמאלי של כורסת הטלוויזיה המפנקת. החמסה ברחה לו מכיס הכותונת שנרכשה על ידי הבן תומר בחג האחרון.
הוא מזג לעצמו כוסית, רגע לפני התה עם הלימון, והביט בספרים הישנים. לפתע התנפצה כוסית הקוניאק על רצפת הבטון: "אאורקה!" צפירה נכנסה בסערה לסלון: "הכל בסדר-" הוא נישק אותה על מצחה: "תסתכלי על זה ותגידי לי מה את רואה". צפירה לא הבינה לגמרי על מה הוא מדבר. היא כבר ראתה את דרור שלה בכל מיני מצבים, אבל היא היתה מבולבלת לגמרי. "מה זאת אומרת מה אני רואה-" תמהה. הוא חזר שנית על הבקשה, רק שתתאר את אשר רואות עיניה.
היא התרצתה ובקול מהוסס ענתה: "נער צעיר, גבה אחת, זריז במיוחד, עם מבט שלא מסתיר גאונות". הוא חייך: "זה פיני בלילי, צפירה! בואי, חוגגים. תזמיני לנו מקום ב-206. זו המצאה שתשנה את הדרבי התל-אביבי בשנים הבאות".
באוקטובר יהיה קשטן בן 65. זה הגיל שבו גמלאים רבים מתחילים לספר מעללי גבורה לשומעים צעירים שלא מעוניינים להקשיב. כמו הרבה אנשים בגילו, המציאות מתערבבת עם הדמיון. את פיני בלילי הביא משמשון ת"א מאמן בשם אלי כהן, זה שהמאמן המעוטר בכל הזמנים לקח על הסגל שהוא בנה, דאבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו