50 לששת הימים: גבורת השבויים

מלחמת ששת הימים נצרבה בזיכרון הלאומי הישראלי בהקשר חיובי. היא חילצה את המדינה מגבולותיה הצרים, ובעיקר מהאויבים הצרים על גבולותיה אשר קראו ערב המלחמה להשמדתה.

במלחמה זו נפלו 779 חיילים, נפצעו 2,593 ועוד רבים אחרים נותרו הלומי קרב. לצדם של אלה, נפלו בשבי האויב כ־15 חיילים וקצינים, ובהם שישה אנשי שייטת 13 ושני לוחמי חוליית חוף מפלגת משיטי סירות חיל הים. השניים נשבו כחודש לאחר סיום המלחמה, כשהשיטו את סירתם בהנחיית שר הביטחון משה דיין ובפקודת האלוף גורודיש, במטרה להפגין ריבונות ישראלית בשטח תעלת סואץ.

שבעה טייסים נפלו בשבי. אחד מהם, מרדכי לבון ז"ל, הוחזר ממצרים מיד ללא תמורה, אחד נשבה בלבנון, אחד בסוריה ושניים בעיראק. לצדם שוחררו במסגרת הסכמי חילופי השבויים גם עצורי "הפרשה" המוכרת בשם "פרשת לבון" והמרגלת שולה כהן ז"ל, שנפטרה רק לאחרונה, ב־21 במאי, בגיל 100.

פרשת שחרור שבויי ששת הימים חושפת גבורה אנושית גם מחוץ לשדה הקרב ותושייה הראויות לתשומת לב מיוחדת. בכלל זה, נכונותם של שבויי חיל הים וחיל האוויר להמשיך לשבת בכלא במצרים מבלי לדעת את מועד שחרורם, בעבור חילוצם של עצורי פרשת לבון. נכונות נדירה זו של השבויים ובני משפחותיהם לסבול בעבור בני עמם הכלואים היא שאיפשרה בסופו של דבר לראש המוסד, מאיר עמית, לדבוק בהחלטתו לעשות הכל כדי להשיבם לישראל באותו מעמד. הדבר היה קריטי משום שניסיונות קודמים לעשות זאת, למשל במהלך חילופי השבויים בזמן מבצע קדש, נכשלו. בזכותם הצליח עמית לשכך את לבטיהם של שרי הממשלה ולגבור על עמדת שר הביטחון דיין, אשר חשש מכך שעיכוב השחרור יגרום לנשיא המצרי נאצר לסכל את הסכם החילופין.

גם תהליך שחרורו של מרחבי, הטייס שנפל בשבי בלבנון, נמשך חודשיים והתעכב כדי לאפשר את שחרורה של שולה כהן ז"ל, שהואשמה בריגול לטובת ישראל כחלק מהסכם חילופי השבויים. הגברת כהן נשפטה למוות ובערעור מאוחר יותר הומתק עונשה לשבע שנות מאסר.

הסיפור המרתק של ניהול המו"מ בידי דן הדני, טייס חיל האוויר, אשר התבקש על ידי מפקד החיל דאז, מוטי הוד ז"ל, "למצוא לו את הנעדרים והשבויים של החיל במלחמה", הוביל למסע רב־תושייה ונחישות מצד הדני, שבסופו של דבר השיב את כל השבויים חזרה למשפחותיהם ולביתם עם עצורי הפרשה והגב' כהן.

פדויי השבי, אף שחזרו למדינה אפופת שיכרון הניצחון, נושאים בנשמתם ובלבם את צלקות מכאובי השבי לכל ימי חייהם, כמו פדויי שבי אחרים ממלחמות קודמות ומאוחרות יותר. חשוב לזכור זאת ולטפל בקהל השבויים ובבני משפחותיהם הסובלים עמם בכל האמצעים והמחויבויות בידי אותן המערכות הביורוקרטיות המייצגות את החברה ששלחה אותם להסתכן בעבורה. יש לעשות זאת מבלי לדרוש מהם "הוכחות" למכאובים אלה. הם עובדה נתונה ומוכחת. מחקרים רבים בישראל ובעולם כבר קבעו כי נזקי הפרעת דחק פוסט־טראומטית אצל שבויים הם ייחודיים וגובים מהם את מחירם מדי יום, בבריאותם, בחיי משפחותיהם ולאורך חייהם.

יש בסיפורים אלה שהתרחשו לפני 50 שנה כדי להאיר את הדרך ואת המחויבות של ישראל להשבת השבויים לבתיהם ולשגרה. חשיבות ההיכרות עם סיפורם היא רבה, היום יותר מתמיד, בחברה שנראית כמאבדת את דרכה ושוקלת "שיקולים נדל"ניים", כמעט, במו"מ על החזרת שבוייה ונעדריה. יהיו הדעות הפרטיות אשר יהיו, יש חשיבות ערכית רבת משמעות למחויבות הבלתי מתפשרת הזו לנסות להביא את כל מי שנלחם בעד החברה הישראלית לביתו, ויש חשיבות רבה לא פחות לאופן השיח שבו מתנהל הוויכוח, הלגיטימי כשלעצמו, בשאלת "המחיר" שראוי לשלמו.

הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי