גם השנה, מיד אחרי הטפטוף הראשון, הגיע הצלצול מסבתי היקרה: "רותם, חמוד, אני מקווה שאתה לא נוסע על הטוסטוס שלך בגשם". מובן שנכד מתחשב שכמוני לא יכול היה לעמוד בפני הטון המוכר הזה, ושוב הצהרתי, "סבתא, אני לא אוהב לנסוע בגשם. אני יודע שזה מאוד מסוכן, אל תדאגי".
הגשם הראשון מסמל ברכה עבור החקלאים, עבור הכנרת הגוססת וגם עבור הילדים הקטנים שמשום מה שואבים הנאה גדולה מקפיצה בשלולית מים עכורה כשהם נעולים במגפיים בצבעי אסיד. אבל לנו, הרוכבים על שני גלגלים, הגשם מסמל את סופה של תקופה שבה היינו מלכי הכביש, הקיץ כמובן. איך צחקנו עליכם, הנוהגים באוטו, איך לעגנו לכם כשהזעתם בפקקים. הרי גם אם אתם מולטי מיליונרים והאוטו שלכם הוא בעצם מחשב-על, תמיד יהיה לכם חם בדקות הראשונות לאחר שנכנסתם לאוטו ועד שהמזגן מתחיל להשפיע, שלא לדבר על הכווייה האיומה היומית שאתם מקבלים במרפקים עקב מגע המתכת של חגורת הבטיחות על העור. כמה כיף היה לעקוף אתכם בפקקים בכפכפים ועם בקבוק מים בדרך לים. איזו הנאה הפקנו מלראות אתכם מצפצפים רק כי הטורים שלכם השתגעו מרוב חום, בזמן שאנחנו רכבנו במכנסיים קצרים בדרך לגלידרייה.
אבל עכשיו הכל נגמר. את מבטי הקנאה שלכם יחליפו בקרוב מבטי הבוז על כך ששוב נתקענו בכביש באמצע הגשם. על כך שאנחנו מוצאים נחמה בפיח שיוצא מהאוטובוסים המחממים מנועים ברמזורים.
בחודשים הקרובים ההגה יחזור אליכם, בעלי המכוניות, אבל איתו גם האחריות לגבינו, האופנוענים, שכן נוהגים לנסוע בגשם (חוץ ממני, סבתא יקרה...).
נכון שמגיע לנו שתצחקו קצת על חשבוננו, חרגולי קיץ שכמונו. אבל חוץ מהתמודדות עם הנהג הישראלי הידוע, שבדומה לרעהו ההודי לא מתחשב בכלי רכב קטנים, יש לנו, האופנוענים, עוד מכשולים רבים להתמודדות איתם: הקשה ביותר בא כמובן מכיוון המדינה, או ליתר דיוק מע"צ, אשר חרף אלפי פניות מרוכבי אופנועים עדיין מסמנת את הכבישים בצבע הלבן הזול שהופך למלכודת מוות מחליקה בחורף.
זו לא קריאה לרחמים כי אני כבר הבנתי שככה זה בחיים: פעם אתה אוכל את הדוב ופעם הוא אוכל אותך. אבל רגע לפני שאתם מתיזים עלינו מי ברכה מהגלגלים המהירים שלכם, אל תשכחו שלכל אופנוען מסכן כזה, שנרטב ומפחד להחליק על הסימון הלבן הקטלני בכבישים, יש אמא, אבא, אישה או ילדים ואולי אפילו גם סבתא, שלה הוא הבטיח שלא ייסע בגשם אף פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו