בעוד האוגדה (162) סוגרת על הארמיה השלישית על אדמת מצרים הגיע לשטח מפקדה אברהם (ברן) אדן, בידו מקל דקיק וכסיות לבנות על כפות ידיו. בחטיבה של נתן (נתק'ה) ניר - שהכתה את הדיוויזיה ה-25 המצרית בקרב שאולי הפך לשובר-שוויון במלחמת יום הכיפורים - אמרו כי ברן שמר על קור רוח לאורך כל המלחמה. אלה כבר היו הרגעים הטובים של שלהי המלחמה. ביום השלישי שלה נחלנו תבוסה, אבל ככל שהאוגדה התעשתה החלו עיתונאים זרים ואומנים להגיע אלינו. לזכותו של אדן שעסק במלחמה בלבד. יפה ירקוני הגיעה במדים ולחצה בכל כוחה להישלח לג'בל עתאקה המסוכן - הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיע צה"ל - אבל "ברן" לא נתן ידו לפעלול. במלחמה היה רק שריונר בלב ובנפש. אחר כך נולדו הכעסים והאכזבות ותחושות הקיפוח. הדבר החל מייד לאחר המלחמה. היה מפגש של אורחים אזרחים בפאיד. היו שם כל מפקדי האוגדות והמון חיילים. כולם הריעו לאריאל (אריק) שרון במילים "מלך ישראל", וזה חרה לאדן כל שארית ימיו. כעבור שנתיים לערך התפרסם בארץ אחד הדו"חות הקשורים במלחמה. אדן היה כבר הנספח הצבאי של ישראל בארצות הברית. אך "ברן" חי את המציאות הישראלית. הוא כינס כתבים ישראלים בוושינגטון שהיו שרויים כבר באווירה אחרת כדי להסביר באריכות היכן טעה שרון והיכן היה הצדק עימו. בנפשו היה הדבר. בפועל היו לאוגדה גם כישלונות, אבל בעיקרו של דבר הייתה שותפה מלאה למשימות. הן לחציית התעלה, הן לפגיעה משמעותית בשריון המצרי ולבלימתו. רק ש"ברן" התקשה להסתפק במניין הישגיו. הוא נכנס לתחרות וירטואלית עם שרון. גם בשהותו מעבר לאוקיינוס. המצוקה הזאת לא שיקפה היטב את הקריירה הצבאית שלו. מאז גויס לפלמ"ח ב-1943 ועד לשחרורו בדרגת אלוף אחרי פרק מדיני בוושינגטון היה אדן מפקד ראוי. סיפור חייו הוא תולדות הביטחון הלאומי. למזלו זכה לשמש גם כסמל מיתוס, הוא האיש אשר תלה את דגל הדיו מעל אום רשרש, היא אילת, אשר שוחררה במלחמת העצמאות. "ברן" היה הרבה יותר מזה. כלוחם, גם כלוחם ישר דרך בשמשו כמבקר המשטרה וכחבר בתנועה לאיכות השלטון. בחייו האזרחיים כבמדים מתמיד וישר ועם מקלון דקיק וכסיות לבנות. הכל מתאים.