שעת החשבון הגיעה

רדידות השיח בפרשת אזריה והטחת סטיגמות מימין ומשמאל מעידות על כך שהמחנות הפוליטיים בישראל כה מבוצרים בעמדותיהם ושהשיח הקצין למידה שבה איש לא מוכן לבחון אם טעה ואם יש היגיון בהנמקות של העמדה השונה. אבל לכך, יש לומר בצער, כבר התרגלנו בישראל. החומרה המיוחדת של פרשת אזריה היא בהחלת השיח המתלהם על בית המשפט. בפרשה זו הגענו לשיא שבו בית המשפט - אשר נמדד אך ורק על פי השורה האחרונה של פסק דינו - הוא "שמאלני", "אנטי־ציוני", "תומך טרור" ושאר כינויים, אשר מכפיפים אותו לאותו שיח ציבורי ופוליטי רדוד, דוגמטי ומסוכן. והחמור מכל - האיומים הנשמעים על הרכב השופטים.

בית המשפט אינו בוחר את המקרים המגיעים לפתחו ואין לו פריבילגיה להתפרק מסמכותו להכריע. הוא חייב לפסוק על סמך העובדות שהוכחו בפניו, על פי התרשמותו מהעדים, וכשהוא כפוף אך ורק לדין. הוא לא בוחן "מה טוב ליהודים" או "מה רוצה הציבור". כך הם פני הדברים גם במקרה הנוכחי. מעטים קראו את 97 עמודי פסק הדין, שבהם ניתחו השופטים באופן מדוקדק את הראיות, בדקו כל טענת הגנה והפכו כל אבן ואבן. ראש הממשלה הבטיח לאביו של אלאור אזריה "משפט הוגן", אבל הוא לא הבטיח זיכוי. משפט הוגן לא תמיד מוביל לזיכוי. את ההכרעה יש לקבל ולהתמודד איתה בדרכי הערעור המקובלות, ואולי גם באמצעות ביקורת ציבורית - אבל לא בדה־לגיטימציה של מערכת המשפט. הרחוב לא יכול להיות השופט, ולא מוצדק לקבל את רצונו של הציבור בהקשר זה כלגיטימי.

ההסתה המתנהלת כיום נגד שופטי בית הדין הצבאי, מעבר לכך שהיא פוגעת באושיות הדמוקרטיה ובשלטון החוק - פוגעת בחברה בכללותה. תפקידו של המשפט הפלילי באמנה החברתית שלנו הוא להכריע במצבים שבהם המדינה טוענת כי הופר החוק הפלילי. התפיסה הציבורית שלו צריכה להיות חיצונית לפוליטיקה. שרידותנו כחברה מחייבת שכל אזרח יידע כי יש לו בית משפט שאליו הוא יכול לפנות, וכי במצב שבו המדינה חלילה פותחת בהליכים נגדו - הוא יזכה למשפט על פי הדין המהותי והראיות.

לצד העובדה שהסתה לכשעצמה אסורה, ההסתה במרחב הציבורי פוגעת בתדמיתו של בית המשפט ושל המשפט. פגיעה זו פוגעת בכל אדם ואדם בחברה, המאבד את העוגן היחיד שיש לו למוסד שאינו משויך פוליטית. האזרחים והציבור מאבדים את הפורום היחיד שאמור להתנהל על פי ראיות, ולא על פי צעקות. בחברה קוטבית כמו החברה הישראלית - אסור לנו לאבד את העוגן הזה.

הגינוי שהוציאה נשיאת בית המשפט העליון והוראת היועץ המשפטי לממשלה לחקור את המסיתים - מתחייבים. אך הם אינם מייתרים את התפקיד של כל אזרח ואזרח להוקיע את ההסתה. אמון הציבור ברשות השופטת אינו רק הנכס העיקרי שיש לרשות זו, הוא גם הנכס היקר ביותר של החברה. על כן, תתווכחו, תביעו דעות, תציעו שינויים ותפיקו לקחים - אבל אל תפגעו באמון הציבור ברשות השופטת. כי פגיעה זו היא לא רק פגיעה בה. זו פגיעה בחברה. זו פגיעה בכולנו.

הכותבת היא מומחית למשפט ציבורי מהמרכז האקדמי מיכשערי מדע ומשפט