ילדי תימן: בדרך אל הצדק

אתמול, בשעה טובה, נחשפו החומרים החסויים של ועדת החקירה הממלכתית "כהן־קדמי". זהו השלב הראשון בדרך להתפכחות ולעשיית צדק היסטורי במדינה, שרצתה להיות תרבותית והומנית, אלא שבדרך, גם אם לא כמדיניות מכוונת, גזלה לכאורה ילדים שכל חטאם של הוריהם היה שבורכו בילדים. חשיפת הפרוטוקולים החסויים ויתר חומרי הראיות לא תחזיר את הילדים להוריהם וספק לגבי איחוד משפחות, אך הם נדרשו למדינה ובעיקר לנו, כחברה.

בשנים 1948-1954 נשים עולות יוצאות תימן כרעו ללדת בכאב, אך התבקשו לחזור לביתן ללא עולליהן ומבלי לדעת מה עלה בגורלם. הנשים, ברובן אנאלפביתיות שהתקשו בדרך כלל לדבר ולהבין את השפה, נאלצו בקושי רב לקבל את רוע הגזירה, להתאבל ולהתייסר כל ימי חייהן על שלא ידעו מה עלה בדבר יקיריהן. פטירה ללא קבורה, אבל ללא ימי שבעה. שלוש ועדות חקירה לא הועילו ומדיניות ההסתרה נמשכה ביתר שאת. כך עברו עשרות שנים של השתקת הפרשה, זלזול ויחס מחפיר לעולים מתימן, וכאמור - אף אם לא היו חלק מ"תוכנית חומש" או מדיניות - עובדה היא כי ילדים נעלמו.

יותר משישה עשורים היו מי שהתעקשו להישאר בחושך ולתרץ את הפרשה כקונספירציה - החל מאנשי תקשורת ומובילי דעה שחטאו למקצועם (לחתור לאמת), וכלה באנשים מהיישוב שבחרו לחיות במחשכים. והנה גבירותיי ורבותיי, מהפך. הכוח אינו עוד בידיהם. מי שניסה להכחיש אז, אולי ינסה להכחיש גם ביום שלאחר חשיפת הפרוטוקולים. ההיסטוריה של העם היהודי צריכה להזכיר לנו כי הכחשה היא דבר מסוכן. מסוכן מאוד.

היו מי שתירצו את הפרשה, בפשטות ובקלות, ב"בלאגן ביורוקרטי", כפי שכתב רוגל אלפר. לא! בלאגן לא קורה רק בעדה אחת או ברובו בעדה אחת. הבורות של המבקרים, הסקפטיים והמכחישים משרתת את האינטרס שלהם לא "להכתים" אנשי ממסד ש"בנו" את הארץ אבל בדרך חטאו (לכאורה) לאידיאולוגיה שהתהדרו בה כאשר יצרו חברה מעמדית, לא שוויונית וגזענית בשם הסוציאליזם והדמוקרטיה.

זה לא מקרי שרק היום הפרוטוקולים נחשפים - הם פשוט החליטו לחכות, לחכות ולחכות עד שיימחק דור שלם של מעורבים בפרשה וגם של אלו שנעלמו להם הילדים. מאז ילדותי, פרשת חטיפת ילדי תימן לא נותנת לי מנוח. עד היום אני לא מצליחה להבין את אלו שנשארו אדישים לעדויות הקשות של אימהות שילדיהן "נעלמו". איזו אמא תמציא סיפור שנחטף לה הילד? למה שאלפי אימהות ימציאו את אותו סיפור - שנחטפו להן הילדים באותה תקופה, באותם מקומות, ולא השאירו להן אפילו קבר לבכות. למה?!

והנה היום לצד אנחת הרווחה משולבת מועקה שקוראת לי לעצור ולא להתנחם ש"נעשה צדק", שכן הדרך לצדק היתה רצופה במעשים אפלים, בהסתרה ובהכחשות שהובילו לפירוק משפחות, לכאב ולשיברון לב של הורים שמרביתם הלכו לעולמם מבלי לקבל תשובות. ממשלת ישראל מתהדרת היום בצדק אבל תצטרך להכיר בחטאי קודמותיה ולתת את הדין הן למשפחות והן על גבי דפי ההיסטוריה.