חיים, ומתים, בשביל הילדים

כל אם וכל אב חתומים על חוזה בלתי כתוב עם היקום. רק סעיף אחד מופיע בו: "מתחייב/ת אני לשמור על ילדיי ולהגן עליהם בכל כוחי, בכל זמן ובכל מקום - עד ליומי האחרון".

להיות הורה זו זכות עצומה, שמלווה בחובות אינסוף. זר לא יבין זאת. כי קשה להבין שמהרגע שאתה זוכה להפוך להורה, אתה עצמך פחות חשוב. בנך או בתך חשובים לך הרבה יותר מאשר אתה עצמך. ואנחנו מוכנים לוותר על עצמנו, כל עוד לילדים לא יחסר דבר. ורואים את זה בדברים הקטנים, אבל גם בדברים הגדולים.

כי מהרגע שהופכים להורים, אנחנו חיים בשביל רגעים קטנים של אושר; כי אנחנו חיים כדי לראות את החיוך של הבן או הבת שלנו שוב; כי אנחנו חיים בשביל הרגע הזה שבו בשבת, ב־06:00 בבוקר, הם קופצים על המיטה שלנו (גם אם קיוויתי לקום מאוחר, נגיד ב־07:00); כי אנחנו חיים בשביל הרגע הקוסמי הזה, שבו הוא או היא תופסים אומץ ומדוושים לראשונה ללא גלגלי עזר באופניים; כי אנחנו חיים בשביל הרגע הזה, שבו אתה רואה אותו חוגג שער בחוג כדורגל; כי אנחנו חיים בשביל הרגע הזה, שבו תולים בגאווה ציור צבעוני על המקרר. וכך גם כאשר הם גדלים והופכים עצמאיים. הם תמיד יהיו הקטנים שלנו. תמיד.

ואנחנו נהיה שם, תמיד לצידם. תמיד. בכל מזג אוויר ובכל שעה. מלווים אותם יד ביד בחיים, כל החיים, בכל שביל שבו הם יבחרו לצעוד, בטח ובטח אם הוא מסוכן.

ד"ר עמרי ניר, שהקריב את עצמו ומת כדי להציל את חייו של בנו עילאי בן ה־10, הוא גיבור. גיבור אמיתי. סופר־אבא, אם אתם רוצים, שמילא את חלקו באותו חוזה בלתי כתוב עם היקום. מילה במילה, בלי פרשנות. הוא דוגמה ומופת לכל אב עלי אדמות.

כאשר כמעט על בסיס יומי אנו נחשפים בחדשות למעשיהם הבלתי נסלחים של הורים כלפי ילדיהם הרכים - טלטולים, עבירות מין בלתי נתפסות ואפילו רצח - ואנחנו שואלים את עצמנו "איך אבא יכול?", בסוף השבוע זכינו לדוגמה הפוכה ב־180 מעלות. טרגדיה נוראה למשפחה, אך גם סמל לרוח האדם, לרוח האב ולרצון לשלם כל מחיר כדי לשמור על החיים של בנו היקר לו מכל.