כשהתקשורת מתכחשת למציאות

מי שסמך על חוכמת ההמונים וידע לנצל אותה לצרכיו, צוחק היום כל הדרך לחדר הסגלגל בבית הלבן. לעומתו, מי שנסמכו על הסקרים כדי לקדם את האג'נדה שלהם נדרשים בשעות הללו להתפתל בהסברים דחוקים, המזכירים בחלקם את משפטו האלמותי של יצחק בן אהרון עם בחירתו של בגין לראשות הממשלה בשנת 1977: "העם טעה. צריך להחליף את העם".

תדהמה, הלם, אלם, אכזבה, דיכאון - כל אלו הן מקצת המילים המתארות את הבעות פניהם של רבים בתקשורת האמריקנית (למעט רשת פוקס ניוז), שלאורך השנה לא זו בלבד שנתנו ביטוי לתמיכתם בהילארי קלינטון, אלא גם העניקו פרשנות תומכת לסקרים שניבאו את הצלחתה, ובגדול. מי זוכר שרק לפני 40 שעות התווכחו אם הסיכויים שלה עומדים על 90 אחוזים או על 75 אחוזים?

וזה ממש לא משנה אם לא היה שם זדון, אלא רק בלבול בין הבעת דעה להעברת מידע. בשורה התחתונה צרכני התקשורת קיבלו תמונה שהרחיקה אותם מן האמת. לא דיווח הוגן ושקול, אלא משאלות לב. לא מציאות, אלא מציאות מדומה, מובנית.

הם הטעו את הציבור שעה שפירשו את האהדה לקלינטון מתוך השתקפותה בסקרים, מבלי להציג את התמיכה העצומה בטראמפ שהציפה את הרשתות החברתיות. והם הטעו את הציבור כשהסתמכו על ההצבעה ההיסטורית לדמוקרטים במדינות השונות, מבלי להביא בחשבון שינויים הנובעים ממוביליות בתוך החברה והתניידות בין המדינות. העיתונאים והפרשנים האמריקנים, שאמורים להכיר את שיטת האלקטורים, שמשמעה "המנצח לוקח הכל" (ועבורנו היא תעלומה), יודעים יותר ממה ששיקפו.

אנחנו כאן מרבים לדבר על כשל הבניית המציאות של העיתונות הישראלית, המוליכה את הציבור שולל בכל הקשור למצב בארץ וגם להלך הרוחות בה. ויכולנו למצוא בדמיון המובהק שהתגלה אצל אחותנו הגדולה את מחצית הנחמה הנובעת מצרת הרבים, אלמלא ראינו בה נחמת טיפשים. ככל שמתברר כי כלבי השמירה של הדמוקרטיה מרשים לעצמם להיות חלק מהמשחק הפוליטי, ככל שהם עושים בשליחותם קרדום לחפור בו, ובוודאי ככל שהתופעה כלל־מערכתית וחובקת עולם, כך גדולה פגיעתה באמון שנותן הציבור בשיטה הדמוקרטית.

אך נראה כי בארצות דמוקרטיות גדול חלקם של אנשי התקשורת הקלאסית בתוך הפלג המוסרני, הנוטה אחר הגלובליות, שעוין את רחשי הלבבות אחר זהות, שייכות ולאומיות. כך נולדה התדהמה הגדולה מתוצאות משאל הברקזיט בבריטניה. כך נולד ההלם מכישלונו של המחנה הלאומי בהובלת יצחק הרצוג בארץ (טוב, אצלנו כל ניצחון של הימין הוא הלם). כך נולדה הפלצות מניצחונו של טראמפ.

גם ערוצי הטלוויזיה הגדולים בארץ, שבפמפום הבלתי פוסק על אודות מאבק טראמפ־קלינטון העניקו לנו את התחושה כאילו אנו באמת, אבל באמת המדינה ה־51 של ארה"ב, נקטו עמדה. הבוקר ניצן הורוביץ וארד ניר נראו עצובים. עצובים מאוד. לצד משאלת הלב שלהם שקרסה, כשלה גם יושרה המקצועית.

כך או כך, את המשפט הבא שאבתי מחוכמת ההמונים, שבאה לביטויה אתמול ברשתות החברתיות: שני תאריכים שייזכרו בהיסטוריה האמריקנית לנצח הם 11.9 ו־9.11. הראשון היה טרגדיה. השני - טרגדיה לכל העיתונאים שהיו רוצים להחליף את העם.