"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
כשהתקשורת מתכחשת למציאות

כשהתקשורת מתכחשת למציאות

,עודכן

מי שסמך על חוכמת ההמונים וידע לנצל אותה לצרכיו, צוחק היום כל הדרך לחדר הסגלגל בבית הלבן. לעומתו, מי שנסמכו על הסקרים כדי לקדם את האג'נדה שלהם נדרשים בשעות הללו להתפתל בהסברים דחוקים, המזכירים בחלקם את משפטו האלמותי של יצחק בן אהרון עם בחירתו של בגין לראשות הממשלה בשנת 1977: "העם טעה. צריך להחליף את העם".

תדהמה, הלם, אלם, אכזבה, דיכאון - כל אלו הן מקצת המילים המתארות את הבעות פניהם של רבים בתקשורת האמריקנית (למעט רשת פוקס ניוז), שלאורך השנה לא זו בלבד שנתנו ביטוי לתמיכתם בהילארי קלינטון, אלא גם העניקו פרשנות תומכת לסקרים שניבאו את הצלחתה, ובגדול. מי זוכר שרק לפני 40 שעות התווכחו אם הסיכויים שלה עומדים על 90 אחוזים או על 75 אחוזים?

וזה ממש לא משנה אם לא היה שם זדון, אלא רק בלבול בין הבעת דעה להעברת מידע. בשורה התחתונה צרכני התקשורת קיבלו תמונה שהרחיקה אותם מן האמת. לא דיווח הוגן ושקול, אלא משאלות לב. לא מציאות, אלא מציאות מדומה, מובנית.

הם הטעו את הציבור שעה שפירשו את האהדה לקלינטון מתוך השתקפותה בסקרים, מבלי להציג את התמיכה העצומה בטראמפ שהציפה את הרשתות החברתיות. והם הטעו את הציבור כשהסתמכו על ההצבעה ההיסטורית לדמוקרטים במדינות השונות, מבלי להביא בחשבון שינויים הנובעים ממוביליות בתוך החברה והתניידות בין המדינות. העיתונאים והפרשנים האמריקנים, שאמורים להכיר את שיטת האלקטורים, שמשמעה "המנצח לוקח הכל" (ועבורנו היא תעלומה), יודעים יותר ממה ששיקפו.

אנחנו כאן מרבים לדבר על כשל הבניית המציאות של העיתונות הישראלית, המוליכה את הציבור שולל בכל הקשור למצב בארץ וגם להלך הרוחות בה. ויכולנו למצוא בדמיון המובהק שהתגלה אצל אחותנו הגדולה את מחצית הנחמה הנובעת מצרת הרבים, אלמלא ראינו בה נחמת טיפשים. ככל שמתברר כי כלבי השמירה של הדמוקרטיה מרשים לעצמם להיות חלק מהמשחק הפוליטי, ככל שהם עושים בשליחותם קרדום לחפור בו, ובוודאי ככל שהתופעה כלל־מערכתית וחובקת עולם, כך גדולה פגיעתה באמון שנותן הציבור בשיטה הדמוקרטית.

אך נראה כי בארצות דמוקרטיות גדול חלקם של אנשי התקשורת הקלאסית בתוך הפלג המוסרני, הנוטה אחר הגלובליות, שעוין את רחשי הלבבות אחר זהות, שייכות ולאומיות. כך נולדה התדהמה הגדולה מתוצאות משאל הברקזיט בבריטניה. כך נולד ההלם מכישלונו של המחנה הלאומי בהובלת יצחק הרצוג בארץ (טוב, אצלנו כל ניצחון של הימין הוא הלם). כך נולדה הפלצות מניצחונו של טראמפ.

גם ערוצי הטלוויזיה הגדולים בארץ, שבפמפום הבלתי פוסק על אודות מאבק טראמפ־קלינטון העניקו לנו את התחושה כאילו אנו באמת, אבל באמת המדינה ה־51 של ארה"ב, נקטו עמדה. הבוקר ניצן הורוביץ וארד ניר נראו עצובים. עצובים מאוד. לצד משאלת הלב שלהם שקרסה, כשלה גם יושרה המקצועית.

כך או כך, את המשפט הבא שאבתי מחוכמת ההמונים, שבאה לביטויה אתמול ברשתות החברתיות: שני תאריכים שייזכרו בהיסטוריה האמריקנית לנצח הם 11.9 ו־9.11. הראשון היה טרגדיה. השני - טרגדיה לכל העיתונאים שהיו רוצים להחליף את העם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו