לידיעת אונסק"ו: ירוסלם היא הבית

נולדתי באתיופיה, ביבשת אפריקה. אבות אבותיי הגיעו אליה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. במשך אלפי שנים נותר הגעגוע לבית שהיה בירושלים, רצון לחזור ולבנות אותו. חוקרים שהגיעו לאתיופיה ופגשו שם יהודים ציינו כי השאלה הראשונה שהופנתה אליהם היתה - מה שלום אחינו בירושלים? ומייד אחר כך: האם בית המקדש נבנה? התקווה לשיבה העניקה עוצמה. בזכותה שרדנו רדיפות ושנאת יהודים כשאנו נושאים תפילה כי נוכל לחזור. לא לחזור לתל אביב. לא לחיפה. לירושלים שלנו. 

כשהחלטות פוליטיות מרושעות של שלטונות אתיופיה, ובתמיכת בריה"מ דאז, לא הניחו לנו בשנות ה־80 לחזור הביתה לירושלים – עשינו זאת בדרך לא דרך. לא ויתרנו. צעדנו. ברגל, חשופים לסכנות, למוות. גברים, נשים, זקנים וטף. מסע ארוך שדמה ליציאת מצרים ונקרא מבצע משה. הקהילה עשתה את דרכה כשאלפים מוצאים בדרך את מותם מרעב וממחלות. הכל - כדי להגיע לירושלים, להקים את בית המקדש במקום שבו עמד.

עכשיו נמצא רוב של מדינות שקבעו בהחלטת אונסק"ו שאין קשר בין העם היהודי לבין הר הבית. קראתי וחשתי את גל האנטישמיות שנחשפתי אליו בילדותי באתיופיה. שם קראו לנו "פלאשה" – הזרים. הלא שווים. הלא ראויים לזכויות. הם קיוו כי נמיר דת לנצרות. אנחנו דבקנו בירוסלם – כך, ירושלים באמהרית. הכמיהה אליה חיזקה והניעה אותנו. חזרנו אל ירושלים. 

אני מנסה להבין מה עומק הציניות, הרשעות או הבורות של נציגי 24 מדינות שהרימו יד לניתוק הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין הכותל והר הבית, ושל נציגי 26 המדינות שנמנעו. רק שישה צדיקים היו שם בסדום. ועכשיו הם יתכנסו שוב, סיבוב נוסף שספק רב אם ישנה את התוצאה הסופית בהצבעה החוזרת. 

להרים ידיים בקרב ההסברה הנמשך? לוותר ולומר שהחלטותיהם אינן שוות את הנייר שעליו ייכתבו? ניסיוני בזירות הסברה עוינות אומר שאסור. גם כשהלב זועק והנפש מתקוממת – נטישת הזירה היא הרמת ידיים. בנחישות שבה עשינו את הדרך לירושלים נאמר את האמת ההיסטורית מעל כל בימה. ולא רק לזכר אלה שנתנו את נפשם כדי להגיע אל הבית; למען העתיד שבו יאמצו רבים יותר את המסר של אירינה בוקובה, המזכ"לית שניסתה, לפחות, לאזן. זיקה לאלה וגם לאלה. ניסתה - וספגה מטח חרפות. לידיעת אלה שהרימו את ידיהם בתמיכה בהחלטה האמורה לנתק את הקשר אל השורשים: ההיסטוריה חזקה מהפוליטיקה, ואף מהניסיון לדחוק את ישראל לפינת הלא שייכת, לא מחוברת למרחב שבו אני חיה. 

ירוסלם היא הבית. 

הכותבת היא עיתונאית ברשות השידורטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו