אירופה: הבחירות - והאיסלאם

התבוסה של מפלגת הדמוקרטים־נוצרים בראשות הקנצלרית אנגלה מרקל, בבחירות המקומיות ושלשום במדינת מקלנבורג בגרמניה, היא אות אזהרה למפלגת השלטון הגרמנית ומוכיחה שלא רק בארה"ב עלולה להתחולל בחודשים הקרובים דרמה פוליטית. הפוטנציאל לתמורות הפוליטיות קיים בעיקר בגרמניה ובצרפת, אולם הקדימה אותן בריטניה עם ה"ברקזיט", כלומר ההינתקות מאירופה. לכל אחת מהסופות הפוליטיות הקיימות והצפויות יש גם סיבות ספציפיות, אך מאחורי כולן עומד בצורה זו או אחרת החשש מפני האיסלאמיזם והשלכותיו - בין שבתחום הטרור ובין שמבחינת הרס המרקם התרבותי והמאזן הדמוגרפי.

בעיתון השוויצרי החשוב "נוייה ציריכר צייטונג" התפרסם מאמר מפורט על אסטרטגיית השלבים של "האחים המוסלמים" והתנועות הסלפיות להשתלטות על העולם: ויתור קטן פה, ויתור קטן שם, נסיגות לכאורה בלתי משמעותיות בעניינים כמו לבוש או חינוך, קידום חוקי ה"שריעה" וכיו"ב, כל זאת באיצטלה של שוויון וזכויות אדם, כביכול - עד שחומות החברה המערבית והדמוקרטית תובקענה כליל במתקפת המחץ המכרעת. כותב המאמר איננו דמות כמו הסופר הצרפתי מישל וולבק, שמתאר את הניצחון האיסלאמיסטי בצרפת כעובדה כמעט מוגמרת, אלא דווקא פרופסור מוערך למדעי המדינה ולתולדות המזרח התיכון באוניברסיטת ציריך.

בעוד דונלד טראמפ בארה"ב ממנף את האיום האיסלאמיסטי, בגרמניה של מרקל כבר מדובר על מציאות קיימת. במדינה שקלטה כמיליון מהגרים, רובם המכריע מוסלמים, ושתקלוט עד סוף השנה 300 אלף נוספים - נוסף על קרוב ל־3 מיליון טורקים שכבר חיים בה - הנושא האיסלאמיסטי הפך לפצצה מתקתקת מבחינה פוליטית ואלקטורלית. במוקד התבערה עומדת הקנצלרית מרקל עצמה שמתנגדיה, ואף חלק מתומכיה, מאשימים אותה, כפי שהתבטא לא אחר מסגנה הקואליציוני ומנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית סיגמר גבריאל, שלא העריכה נכון את האתגרים שבמדיניות ההגירה הליברלית שלה. גבריאל קורא להגבלת ההגירה לגרמניה ואף הגב' מרקל, הגם שהיא מתנגדת לצעד הזה, תבעה לאחרונה מתושבי גרמניה המוסלמים להפגין נאמנות רבה יותר לערכיה החברתיים והדמוקרטיים של המדינה.

כתוצאה מהמצב, לצד עלייה בכוחם של גורמים ימניים קיצוניים, חלקם בעלי סממנים פשיסטיים, כפי שאכן קרה במקלנבורג שבה מפלגה כזאת הגיעה למקום השני, נשמעים גם קולות להחלפת המועמדת לראשות הממשלה בבחירות בשנה הקרובה. זה כנראה לא יקרה, אך היציבות הפוליטית של גרמניה נסדקה קשות.

גם בצרפת, ואף יותר מבגרמניה, עומד הגורם האיסלאמי לשחק תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הקרובה לנשיאות, ובעצם כבר בבחירות המוקדמות למועמדות בגוש המרכז־ימין שבו מתנהל מאבק חריף וחסר מעצורים בין הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי לבין יריבו, ראש עיריית בורדו אלן ז'ופה. בבחירות הקודמות זכה איש השמאל הולנד בניצחון על סרקוזי בזכות קולותיהם של אזרחי צרפת המוסלמים, ובהתמודדות הנוכחית החליט כנראה ז'ופה ללכת בעקבותיו והודיע שבניגוד ליריבו סרקוזי, שבמרכז המערכה שלו עומד המאבק בטרור, הוא קורא לצרפת "לחבק את אזרחיה המוסלמים".

מבחינת ישראל אין הבדל גדול לגבי מי שבסופו של דבר ייכנס לארמון האליזה. כל המועמדים מודיעים שישראל היא ידידה חשובה של צרפת (אך גם הפלשתינים), אך מה שבפועל קובע הוא הקו המסורתי של משרד החוץ הצרפתי מאז "הכרזת ונציה" ב־1980 לשיתוף אש"ף בכל מו"מ בעניין הפלשתיני, והתייצבותה ב־1967 לצד הערבים ורוסיה בעניין החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.

צרפת אמנם איננה היום שחקנית ראשית בזירה המזרח־תיכונית חרף מאמציה להיות כזאת, אך המתרחש בקרבה עלול לקבוע את אופייה ואת דמותה יותר ממהלך כושל כזה או אחר בתחום מדיניות החוץ. מכל מקום, ההתפתחויות בה, בגרמניה ובמקומות אחרים, מעידות שהאיסלאמיזם ישחק תפקיד הולך וגובר בפוליטיקה של העולם החופשי.