פאול פון הינדנבורג שימש רמטכ"ל גרמני ונשיא, והפך לפופולרי ביותר במדינתו, למרות הפסדיו הצבאיים • אז איך קרה שדווקא האיש שניסה להגן על היהודים, סלל את הדרך לטירוף הגדול בהיסטוריה?
לפני כמאה שנה, בשלהי חודש אוגוסט 1916, על רקע כישלונות כבדים בשדה המערכה של "המלחמה הגדולה", מונה פאול לודוויג האנס אנטון בנקנדורף פון הינדנבורג לרמטכ"ל צבא גרמניה. שלוש שנים לאחר שפרש לגמלאות וביקש לעצמו חיים שקטים בחיק משפחתו, נענה לבקשת הרמטכ"ל, הלמוט פון מולטקה, לשוב לצבא, קיבל פיקוד על הארמיה השמינית, הוביל את הצבא לניצחון בקרב טננברג החשוב והעלה את מורל החיילים והאזרחים. האיש חמור הסבר, בעל השיער הגזוז, המבט הנוקשה, השפם האינסופי והמדליות הרבות על החזה, השמרן הפרוסי, גיבור המלחמה בצרפת ב־1870, קיבל את הפיקוד על הצבא הגרמני בתוך גבולות גרמניה, ועד מהרה החליף את פון מולטקה עצמו כרמטכ"ל.
הוא נולד בפוזן (שעברה בתום המלחמה לידי פולין), אביו היה אריסטוקרט, אמו היתה בתו של רופא, והוא עצמו נשלח לבית הספר לקצינים בברלין, ועלה במהירות בסולם הדרגות. ב־1866 השתתף במלחמת פרוסיה־אוסטריה, ב־1870 - במלחמת פרוסיה־צרפת, ובינתיים נשא לאישה את האריסטוקרטית גרטרוד פון שפרלינג. לזוג נולדו שלושה אריסטוקרטים - ולאוסקר, הבכור, עוד נשוב.
הוא הכריז על כוונתו לספח לגרמניה את המדינות הבלטיות וגם שטחים מפולין ומאוקראינה, כדי ליישב בהם גרמנים במסגרת תפיסת ה"לבנסראום" ("מרחב המחיה"). בעזרת סגנו, אריק לודנדורף, קיים למעשה דיקטטורה צבאית במהלך המלחמה, כאשר הקיסר וילהלם השני (אידיוט בחסד עליון, שהיה מושא לצחוק בקרב מנהיגי אירופה) נדחק לקרן זווית.
הגרמני היפה
בתוך זמן קצר התפתח פולחן אישיות סביבו, ואין ספק שהינדנבורג הפך לאיש הפופולרי ביותר בגרמניה. הוא סימל כל מה שנחשב יפה בגרמני האלגנטי והישר, אהוב הימין אבל לא שנוא השמאל. גם המהפכה הבולשביקית היטיבה עימו. בהסכם ברסט־ליטובסק, במארס 1918, קיבלה גרמניה שטחים מאוקראינה, מפולין ומרוסיה - והינדנבורג הורה לערוך טיהורים אתניים בשטחים אלה ולהכינם ליישובם על ידי אזרחי גרמניה. אבל כשגרמניה נחלה תבוסה, וחתמה על הסכם כניעה שבו איבדה שטחים גדולים והתחייבה לתשלום גבוה למנצחים - לא היה הינדנבורג חתום על ההפסד. איכשהו הצליח לשמור על תדמית הגיבור, הסיר את המדים, הכריז שלא ישוב לשום משרה ציבורית, ושיקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונות, ולמשפחתו.
כשהבונדסטאג זימן אותו להתייצב בפני ועדה פרלמנטרית כדי להסביר את תבוסת גרמניה במלחמה - סירב להופיע. רק בשלהי 1919, כשהוצא צו להביאו, הגיע לברלין, וקרא בקול מונוטוני מדפים שהביא. הוא הודיע כי לא יענה לשאלות הפרלמנט, וצעד באון החוצה. המסר היה ברור: גרמניה היתה קרובה לניצחון; הקיסר שוכנע לחתום על כתב כניעה על ידי גורמים לא פטריוטיים מבפנים, ללא הצדקה. לו רק היו מעניקים לו שבועות מעטים, היה מביא את הניצחון. גרמניה קנתה את המסר. היא הבינה כי הוא מאשים את הסוציאליסטים בשכנוע הקייזר, כאשר אמר כי הגורמים הבוגדניים תקעו סכין בגב האומה. הרמטכ"ל לא היה אשם.
כניעה מול ניצחון
חלפו שש שנים. כשהוא בן 78 וספון בביתו, באו אליו ראשי השמרנים בבקשה להציג את מועמדותו לנשיאות, כי לימין לא היה מועמד אטרקטיבי. הוא סירב, וכמעט ביקש על נפשו, אך כקצין פרוסי לא היה יכול לומר "לא" לבקשה פטריוטית. הוא רץ כעצמאי, ניצח בסיבוב השני והפך לנשיא.
העיסוק המרכזי שלו כנשיא היה להסביר לעולם כי ארצו נכנסה למלחמת העולם הראשונה מחוסר ברירה, וכמעשה מובהק של הגנה עצמית. הוא לא הפסיק להתלונן על המשרה שניאות לכהן בה, וספר את הימים עד לסיום שבע שנות כהונתו.
אלא שסביבו היו יותר מדי אנשים שנהנו מהקירבה לשלטון, ובראשם יועצו הראשי, בנו אוסקר, וכל מה שרצו היה להבטיח כי יתמודד על כהונה נוספת, וכי יזכה בסמכויות של נשיא אקזקוטיבי הממנה את הקנצלר (רה"מ) ורשאי לפזר את הפרלמנט, להכריז על בחירות ולהוציא צווים נשיאותיים. הפעם התעקש הגנרל בן ה־84. הוא מאס בפוליטיקה, בראשי הממשלות המתחלפים ובקנוניות של מקורביו, ושנא את התופעה החדשה - המפלגה הנאצית, שקיבלה 17% בבחירות 1930, ואשר בתוך שנתיים עלתה ל־37% וירדה ל־32%. אבל השמרנים חזרו והתחננו בפניו, והסבירו לו כי הוא היחיד המסוגל לגבור על היטלר בהתמודדות על הנשיאות. הוא שוב נכנע, ניצח בסיבוב השני, הפך לנשיא כל־יכול, פיזר את הפרלמנט, הכריז על בחירות חדשות, ולמרות שהודיע כי לעולם לא ימנה את היטלר לקנצלר, נכנע גם בכך לפמליה שלו, וביקש להאמין כי פראנץ פון פאפן (שהיה אנטי דמוקרט מוצהר) יוכל - כסגן הקנצלר - להוות משקל נגד להיטלר, שאותו כינה "הקורפורל האוסטרי".
הינדנבורג היה הבלם האחרון של היטלר. גם בערוב ימיו ניסה למנוע ממנו מהלכים קיצוניים. כשהחליט היטלר, במארס 1933, לפטר את היהודים העובדים במשרדי הממשלה והעיריות, כתב אליו הנשיא כי נודע לו על פיטורי שופטים, פרקליטים, מורים ואנשי ממשל שלא היה בהם כל דופי, וכל פשעם היה מוצאם היהודי. הינדנבורג כתב כי רבים מן המפוטרים לחמו בשורות צבא גרמניה, וקרא לקנצלר לעיין מחדש בהחלטתו. "אם הם יכלו להילחם למען גרמניה ולשפוך את דמם למענה", כתב הנשיא, "הם רשאים גם לשרת את מדינתם כבעלי מקצועות".
במכתב התשובה שלו הביע היטלר הערכה לרגישות הנשיא, טען כי אותם יהודים, ששירתו במלחמה בגלל גיוס החובה, היו אחראים לכך שלא־יהודים היו מנועים מלמלא תפקידים חשובים בממשלים קודמים והסביר כי צריך למנוע מיהודים אלה להגיע למשרות רגישות בממשלה, אך הבטיח להחריג מן החוק החדש יהודים ששירתו בצבא, נכי מלחמה ועובדי מדינה ותיקים שאין כל כתם בעברם.
שעתיים לאחר שמת הינדנבורג מסרטן ריאות ב־1934, העביר היטלר חוק המאחד את תפקיד הקנצלר עם תפקיד הנשיא, בשם החדש: "פיהרר". השמרן הזקן שהיה שם כדי לעצור את היטלר, היה זה שלבסוף סלל את דרכו אל הטירוף הגדול בהיסטוריה האנושית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו