העפתי אמש עוד מבט במספר הבעתה הזה - 23,447 - והלכתי לעצרת במרכז שכונת צהלה בתל אביב. היתה שם הקלאסיקה של הזיכרון, עם "מגש הכסף" לנתן אלתרמן וקטע משל יאיר לפיד שהחיים - כפי שהיו עד לאסון - תמו ונסתיימו ואינם עוד, והשמות חלפו מול עיניי - אבי ויפתח ואילן ונתן ויוסי, והכלא בסוריה ורמת הגולן ובית הספר לשוטרים.
דורות של ישראלים שכל אחד בפני עצמו - קו־לקו עד המספר הנורא - שילם את המחיר שאין כמותו, ומדוע זה כך? עם נרדף שביקש לו חלקת אדמה בנחלת אבותיו, ומה יש בפיסת הקרקע הזאת, שיש לה שמות כמו ירושלים ובית לחם וענתות ובקעת כנרות, שכולם רוצים לעצמם?
למשל, לניר. הכרתי אותו היטב. רווי חן ושובבות ודייקנות ונחישות. הם רצחו אותו שם מפני ששמר את סודותיה של מדינת היהודים אולי יותר מכפי שהיא ציפתה ממנו. אבל גם שם אלמוני למחצה בנדל, האם הכרתי אותו? את אביו? והשמות שהלכו והתעמעמו, המוסיקאי הגאון שהתעקש ללחום ומשה חביב שהיה עילוי ומי בכלל זוכר? גד יעקבי רצה פעם ליזום חוק שמחוננים כאלה לא יגיעו לשדה הקרב, אבל אני משוכנע כי מוש לא היה מניח לו.
וכל זה באמצעות הנערות והנערים האלה בצופים. התבוננתי בהם. מכירם. כמה מהם נכדותיי ונכדיי. האם הם מבינים את גודל הנס? יכולים בכלל להבין? מה שבשבילנו נס, מה שבאופן אובייקטיבי נס, בשבילם זו שיגרה נדושה. כמה זה טוב. כמה זה רע.
אמש נשארו במקום הטקס וליד חדר התערוכות לשמור על האתר. לישון ליד הסמלים. היום ינועו אל בתי הקברות, ובלילה יפרצו החגיגות הגדולות עם הזיקוקים די־נור המצווחים "ניצחנו" בשמי ירושלים. הרי אנו כאן, מדינת היהודים, בעיר אשר ידעה את אברהם בשפל העקידה ודוד בזוהרו ואת המקדש נחרב, והרי אין כדבר הזה - עם אשר חזר אל מולדתו והחיה את שפתו העתיקה וזינק מאושוויץ לכור הגרעיני בדימונה.
אמי לא ביקשה ממני דבר, לבד מכך שיהיה אשר יהיה לאחיה בארץ הזאת. עכשיו התבוננתי בדור הנעורים ורציתי להעביר אליהם את משאלת אמי. אפשר להוסיף ובלבד שהארץ הזאת תהיה ראויה להם; ואולי להפך, שהם יהיו ראויים לארץ הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו