"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
להוציא לדרך את המתווה

להוציא לדרך את המתווה

,עודכן

ייתכן שהד"ר יובל שטייניץ מאוהב במתווה שטווה להפקת הגז, אבל אין ספק שהוא נקי כפיים ונקי דעת. בהיותו עדיין שר האוצר הסביר לי כי מוכרחים לשנות את ההסכם עם יצחק תשובה ונובל אנרג'י, שהכנסתם גבוהה מדי על חשבון המדינה. דווקא אני הייתי ספקן, איני מרוצה מממשלות שמפרות הסכם באורח חד־צדדי. הוא השיב לי, לערך, כך: הממשלה שעשתה את ההסכם היתה כמו קטין. לא ידעה מימינה ומשמאלה, וכמעט לא נשאה באחריות. שטייניץ בחר בפרופסור איתן ששינסקי - בן מחזורי באוניברסיטה - לבדוק את הנושא בלי שנמנה עם מכריו.

שטייניץ ראוי לצל"ש על התיקון הראשון של הסכם הגז. גם לתוספת השנייה. עתה טוענים אישים מוערכים כפרופסור ירון זליכה ושלי יחימוביץ' וגיא רולניק שהמדינה אינה זוכה לתמלוגים ראויים. לא כן נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג. היא דווקא סבורה כי המתווה הוא הרע במיעוטו. אפשר לנסח זאת גם במשפט - הטוב ביותר שניתן להשיג.

שטייניץ, למשל, טען השבוע כי אמנם מחיר הגז (לסיטונאים) בטקסס הוא כשלושה דולרים ליחידה, אבל שמונה במסצ'וסטס - שתיהן בארה"ב - וישראל במקום טוב באמצע. אפילו אם היא במקום רע באמצע - עדיין היא באמצע, לא בתחתית. על זה מותר להיאבק, אבל אין הצדקה לצאת למלחמת חורמה.

דוגמה אחרת: לא נכון שבעלי הזיכיון אינם מחויבים לפתח את מאגר לוויתן. אם לאו - יילקח מהם הזיכיון. על כך משיבים המתנגדים כי אין אמון בממשלה שתממש את זכותה לעשות כן. היא תמיד מוותרת לבעלי ההון. סביר מאוד, אז בבוא השעה יש להיאבק בה, אבל אי אפשר לעשות שום הסכם בכל תחום בהנחה שהממשלה אינה איתנה דייה לעמוד על מימושו. אז מה? לשתק כל יוזמה כלכלית במתחם הלאום? (לעומת זאת, לא מובן לי מדוע חברת החשמל - שהיא מורסה במשק - מעניקה לבעלי הזיכיון מפרעה של מיליארדים מראש ואיש בממשלה ובציבור אינו נזעק).

גם הטענה שישראל עלולה לייצא את הגז ולהיוותר בלי ביטחון אנרגטי אינה מובנת מאליה. מפני שאם יפותח לוויתן - יש ביטחון אנרגטי; ואם לא יופק הגז ממאגר זה - ייתכן שישראל תיקלע למציאות טכנולוגית חדשה בעולם כולו, שבמהלכה אין כלל קונה לגז שבקרקעית הים.

להערכתי, צריך להנמיך את גובה הלהבות. אם פניו של איתן כבל לבירור בוועדת הכלכלה ולא לניגוח, נראה לי כי יש צורך בניסיון גישור במעמד הח"כים וללא התערבותם. יתכנסו זליכה מכאן ושטייניץ מכאן וינסו להגיע להבנות תוך קבלת הסכמות של כל אחד במחנהו, ואפשר שתימצא פשרה, ובלבד שהמתווה אשר יוסכם עליו ייצא לדרך. הרי "כשמתחילים ללכת - אז זה מתחיל ללכת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו