אין ברירה, בסוף ננצח

אין ברירה, לנשוך את השפתיים ולהמשיך במלחמה. להתגונן מפני הטרור וליזום פעילות מונעת. לחוש בכאב החד ולתור אחריו בבסיסיו האפלים. בסוף ננצח. אין לנו ברירה אלא לנצח. ברגעים כאלה אפשר לשקוע במרה שחורה. ניתן לגלות הבנה לנטייה זו. אך לכך בדיוק מכוון הטרור - להציג קבל עולם תמונה של ישראל מדוכאה. למצב זה כיוון נעים זמירות ישראל בקינתו הנצחית: "אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון".

ברגעיה הקשים חייבת המלחמה בטרור להתנהל בין שני קטבים: לרחוק מהביקורת ההרסנית כאילו אצבעם של לוחמי ישראל קלה מדי על ההדק בפוגעם במחבלים הרוצחים, ומצד אחר לא להקים על ישראל את כל העולם.

בימים שבהם דובר משרד החוץ האמריקני נתפס לשני כזבים, האחד שישראל שינתה את הסטטוס קוו בהר הבית והאחר שהיא הפעילה נשק רב מדי במרדף אחרי הטרוריסטים - נחוצות גם שליטה עצמית ומשמעת, ולהימנע מלהיגרר אחרי דמגוגיה ימנית פופוליסטית משורות הקואליציה ומחוצה לה.

מלחמת ישראל בטרור אינה זהה ל־50 ימי הלחימה ברצועת עזה, אבל הרוח שאפיינה את קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון ובני גנץ (עתה גדי איזנקוט) חייבת לחזור על עצמה: בעוצמה, אבל בריסון.

נחוץ גם תיקון ליקויים מהיר. עדיין לא ידוע מניין באו המחבלים לבאר שבע, אבל אין ספק כי העובדה שגדר הביטחון לא הושלמה באזור הר חברון מעודדת טרור מרוח דרום. אם לא אמש כי אז בפעם הבאה. היו הזנחה והפקרה של הגדר, ויש לבנותה עד תומה ולאבזרה מחדש. זה הוצע כאן לפני האירוע הטרגי אמש, וביתר שאת עתה.

לפני יותר מעשור התנגד כל הממסד הפוליטי למתוח גדר הפרדה (לבד מאהוד ברק, דן מרידור, חיים רמון וראש השב"כ דאז אבי דיכטר). דם רב נשפך לשווא. צריך להפיק לקחים. אסור להתמהמה בסיבוב הנוכחי.

ככל שתעמיק החקירה כך ניתן יהיה לקבוע לא רק מה אירע אמש אלא אם הטרור עלה מדרגה; ואם הוא עדיין פרי יוזמה של יחידים או שעתה הוא כבר חלק מההתארגנות החבלנית של חמאס וחלק מהרשות הפלשתינית. האם יישאר בתחום הסכינים והדריסות או ייהפך למלחמה בכדורי עופרת, ואף גרוע מזה?

בזהירות ובשיקול דעת נחוץ גם לסמן מטרות נוספות. למשל, האם ישראל רואה במי שמדרבן ומסית להרוג בה - בנפרד ממי שמותח עליה ביקורת - טרוריסט והוא יעד ראוי לפגיעה, אם לאו? כל החלטה חייבת להתקבל בכובד ראש, ומשיצאה לדרך יש לבצעה בנחישות ולא להירתע ממכשולים.