מורשת קרב

יחי הקלישאות. לרוב, כשמאמני נבחרות מדברים על הרצון לראות את השחקנים נלחמים, שורטים ונושכים, אפילו פיית הקלישאות הלאומיות השחוקות מפהקת בחוסר עניין, מטילה ספק אם הוא בכלל מאמין לדברים שיוצאים לו מהפה או שזה חלק מרפרטואר חובה, דקלום אוטומטי של מאמן נבחרת.

אבל הנה אתמול, במשך עשרים דקות מזוקקות, הקלישאות הללו ניעורו, השילו אבק והתייצבו זקופות חזה כדי להכריז "הננו כאן", מוכיחות שהן הפכו לקלישאות מפני שהוכחו פעם אחר פעם כנכונות. הניצחון הגדול אמש היה ניצחון של רוח, הקרבה ולחימה. לו ניתן היה ללוות את המחצית השנייה בפסקול, זו ודאי היתה המוסיקה האלמותית של "עמוד האש", עם קריינותו של יוסי בנאי ז"ל ברקע.

זה היה מסוג המשחקים שמקרינים ביום העצמאות, שגורם לכל מי שלא עושה לו טוב לראות ישראלים שמחים להעביר ערוץ. משחק של מורשת קרב, עם דגש על המילה "קרב"; משחק שהיווה את התשובה המוחצת למפגיני ה־BDS הבזויים שהפגינו מחוץ לאולם. אבל הקלישאות לא היו לבד, הצטרפה אליה הטקטיקה ההגנתית של ארז אדלשטיין. אם לכדורסל הישראלי היתה מקבילה לבית הספר לקצינים בה"ד 1, הטקטיקה של אדלשטיין היתה נכנסת אתמול להיכל התהילה של ניהול קרב כשאתה אנדרסייז. זה היה כדורסל של בה"ד אחד בשביל כולם.

מהמושמצות. אחת הטקטיקות המושמצות אצל חובבי המשחק היא הגנת החילופים האוטומטיים על כל חסימה. לעיתים קרובות היא זכתה לבוז ולגנאי, בצדק רב, משום שמכלי טקטי המתאים להרכבים מסוימים היא הפכה נפוצה מדי והפכה שם נרדף לעצלנות מחשבתית, פתרון חאפרי ועלוב לעבודת רגליים והשקעה ברוטציות.

אך לנבחרת הגמדים הגדולים של ישראל היא מתאימה כמו כפפה ליד ברגע שהיא מתלבשת על רוח הקרב שתוארה לעיל. מה שגל מקל, רביב לימונד ויוגב אוחיון נתנו על הגבוהים הרוסים מהווה מופת לשימוש נכון בשמירה עם גוף לפני גבוה. זה התחיל בחלק גוף תחתון חזק שיכול לדחוף אחורה, שימוש נכון בעבירות וכיסוי של עזרה מהצד החלש. היכולת של הפוורוורדים להישאר מול הגארדים הרוסים ולהוריד דרסטית את אחוזי הקליעה שכל כך הכאיבו לישראל במחצית השנייה, גם היא היתה חלק מהפתרון. לקינוח, חילופים משולשים שהשאירו את הפוורוורדים הישראלים בתוך הצבע ועיקרו את הפואנטות הרוסיות.

יבגני פשוטין לא הצליח למצוא פתרון ראוי והתחפר כמו ג'יפ התקוע בחול, וככל שנתן יותר גז התחפר יותר. משם הגיעו זריקות עם יד על הפנים, מאבק הרואי בריבאונד ומשחק ריצה שכל כך ייחלנו לו.

אופוריה. אחרי כל ששת ימים מחכה לנו יום כיפור. שימו לב שפינלנד כבר התחילה להזיז כלים לכיוון התעלה.