להילחם בחרמות - להתעורר מהאשליות

בדצמבר 2014 השתתפתי בכנס האגודה האנתרופולוגית בארה"ב. בצד מושבים אקדמיים לחלוטין, שמאמריהם נבחרו ומוינו בקפידה, היו מושבים של ראשי ה־BDS. ההשתלטות העוינת על המרחב האקדמי תפסה תאוצה, ורק בשל חשש ממיעוט משתתפים נדחתה ההצעה לתמוך בחרם על ישראל לשנה הבאה. המעטים שהתנגדו לחרם הגישו הצעה נגדית וביקשו להוריד את רעיון החרם מסדר היום. לפני ההצבעה עלו בזה אחר זה נציגי ה־BDS ותומכיהם. מולם המתנגדים לחרם הסבירו: "אנחנו (האקדמאים) אלו שנאבקים בכיבוש, מדוע אתם רוצים להחרים דווקא אותנו?!" ואולם מתנגדי הכיבוש הנועזים נותרו המומים מול צעקות רמות של "בוז!!!" וחזרו בבושת פנים למקומם.

גם היום, כשסוף סוף מבינים את עוצמת תופעת החרמות, עדיין יש לא מעטים בשמאל הישראלי שמתקשים להשתחרר מאותה אשליה. כך אמרו השבוע בניסוחים שונים יאיר לפיד, ציפי לבני ובוז'י הרצוג: "אנחנו נגד החרמות, אבל....", אם רק יהיה תהליך מדיני, אם רק נתנהג אחרת - העולם יאהב אותנו ויסלח לנו. השיח הזה אינו רק נאיבי, אלא גם מסוכן. שמענו אותו בדברי אובאמה, שהסביר שאם ישראל לא תעשה מהלכים מדיניים, יהיה לו קשה להטיל וטו על החלטות שמתגבשות נגדה. במילים אחרות, הוא שוב מחבר לכאורה בין אותם חרמות לבין פעולות מדיניות. 

מבחינה עובדתית, שנת 2005, שנת ההתנתקות, היא גם השנה שבה ה־BDS עבר את תהליך הפלשתיניזציה שלו וגיבש את מטרותיו הסופיות נגד מדינת ישראל. וכן, את מאות היושבים באותו כנס ובארגונים אקדמיים נוספים לא מעניין הקו הסגול או הירוק. למען האמת, רבים מתומכי החרם בעולם כלל לא יודעים היכן הגבולות הללו עוברים, ויתר על כן, מדוע מדינת ישראל הוקמה כאן. כמו שאמרה לי פעם פרופסורית בכירה מברזיל: "אני מבינה שאתם צריכים שתהיה לכם מדינה, אבל למה בפלשתין?"... נראה כי השיח המדיני השתלט על שיח הזכויות. התומכים בחרם אינם מכירים בזכות של העם היהודי למדינה יהודית בארצו, ובישראל יש שמתייחסים למצב המדיני כאילו שהוא נפרד מההכרה בזכותנו זו. 

נוסף על כך, בצד היעדר שיח הזכויות היהודי, חי ובועט מחדש, ללא בושה, השיח האנטישמי. ה־BDS אינו עוסק בפתרון שתי מדינות, אלא, וגם אם קשה לנו לשמוע זאת, בפתרון הסופי למדינת היהודים. ובמילותיו: The final shutdown, וכן: Upending the Jewish state itself.

הסיבה היחידה שמנכ"ל אורנג' העולמית חזר בו מדבריו היא חששו מן המדרון החלקלק שאליו הוא מוביל. החרם, גם אם הוא לא תמיד מאומץ על ידי אנשים אנטישמים, מוביל לאנטישמיות. הרוכל במכולת באירופה שצריך להחרים סחורות של מדינת היהודים - מהר מאוד עלול לחשוב שאסור לקנות מיהודים מקומיים או אולי למכור להם.

המלחמה בחרמות, אם כן, מחייבת להחזיר לזירה שני שיחים מרכזיים: שיח הזכויות - הזכות של העם היהודי למדינה במולדתו, מול הטענה השקרית אך הרווחת שמדובר בקורבנות השואה שבמקרה יושבו בפלשתין. וכן, לטעון שהחרם מייצר אנטישמיות, גם אם מי שמשתתף בו לא רואה עצמו כאנטישמי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו