"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

להצדיע למשטרה, לא לחבוט בה

,עודכן

כשבוחנים את האלטרנטיבה צריך להצדיע למשטרת מחוז תל אביב על יכולתה להתאפק ולהכיל את ההפגנה האלימה שלשום.

אם מפקד המחוז וקציניו היו רוצים, שום ציר לא היה נחסם וכיכר רבין היתה נותרת ריקה מאדם. בדברי הלעג והביקורת שמשמיעים כל מיני "אובר חוכמים" נגד המשטרה, יש אולי קמצוץ של אמת, אבל כל אלו לא מביאים בחשבון דבר אחד: מה היתה האלטרנטיבה? אם בהפגנת בני הקהילה האתיופית היו נהרגים מפגינים, מדינת ישראל היתה היום במקום אחר.

כמובן, כמו בכל אירוע, המשטרה אינה חפה מטעויות ברמה הטקטית, אבל עדיף לה ולכולנו שהביקורת אחרי כל אירוע קטן כגדול תתנקז בטקטיקה ולא בפרקטיקה. אחרי הכל האיפוק שהפגינו השוטרים לא מעיד על חולשה.

מה שראינו שלשום זו לא בדיוק הפגנה נגד אלימות. המחאה הצודקת הפכה למפגן של אלימות מילולית ופיזית כלפי השוטרים.

לא היו שם רק אבנים וסלעים, אלא גם מילים בוטות ודברי נאצה שחרגו ממחאה לגיטימית.

פעילות המשטרה נוגעת לרוב לשסעים בחברה. המשטרה היא הגוף שנמצא תמיד בחזית מול האזרחים ומשכך היא הפכה מזמן לחדר המיון של החולאים בחברה והיא חוטפת.

לא אחת קבוצות שונות מסרבות להכיר בה כגוף אכיפה לגיטימי כדרך ביטוי לתסכול ואפליה מתמשכת, לעיתים בצדק, לעיתים רבות לא בצדק. מקרה הכאת החייל האתיופי הוא דוגמה קלאסית לחוסר הצדק. בתוך פחות מיממה פיקוד המשטרה הוקיע את המקרה והוציא מתוכו את השניים. אבל את מי זה עניין? הגפרור הוצת והבעירה התפשטה.

אפשר שיש במשטרה שוטרים גזענים שמחפשים להתנכל למי ששייך לקהילה האתיופית. אבל מי שמכיר את המשטרה יודע שאין מדיניות כזו, לא היתה וסביר להניח במלוא הביטחון שגם לא תהיה. להפך, במשטרה ובמג"ב משרתים כיום שוטרות ושוטרים אתיופים בהצטיינות יתרה, ומאות בני נוער אתיופים נמצאים גם ברגעים אלו בפרויקטים משטרתיים שמטרתם להוציאם ממעגל הפשיעה.

בישראל הספורט הלאומי הוא לחבוט במשטרה. למי ששכח, את אותן טענות שמשמיעים היום בני העדה האתיופית נגד השוטרים השמיעו בשנות ה־90 עולים מבריה"מ, רק שההבדל בין אז להיום הוא היעדר מנהיגות.

המשטרה היא לא הבעיה של בני העדה האתיופית. שאלת הלגיטימיות שלה ויחסיה עם בני העדה בעתיד תהא מחד, ביכולתה לבחון באופן מעמיק את הטענות על היחס המחפיר המועלות כלפיה, ומאידך, ביכולתם להפנים שמשטרה אפקטיבית ולגיטימית היא צורך חיוני להגנה על ערכי הדמוקרטיה - שהם ולא רק הם, כל כך זקוקים לה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

איציק סבן

כתב משטרה

כתב "ישראל היום" לענייני משטרה מאז שנת 2008. התחיל את דרכו בתקשורת ב-1993. את דרכו החל ב"מעריב" ככתב בשפלה, ולאחר מכן שימש כתב צבאי ורכז כתבים. בשנת 2001 עבר ל"ידיעות אחרונות", שם שימש כתב באזור לכיש ורצועת עזה, ולאחר מכן כתב משטרה. בשנת 2004, בעת שסיקר פיגוע שבו נרצחו שלושה חיילים בהתנחלות ״מורג״ שבגוש קטיף, נפצע סבן ברגלו מאש שנורתה על ידי מחבל שהסתתר בקרבת מקום. כתוצאה מהירי רוסקה ירכו הימנית, והוא נותר חשוף על הקרקע וזעק לעזרה. תת-אלוף במיל׳ שמואל זכאי, שהיה באותה עת מפקד אוגדת עזה, היה זה שפינה אותו למחסה בקרבת מקום. לאחר שטופל במקום, פונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים סורוקה שבבאר שבע. בבית החולים נותחה רגלו הימנית של סבן, והוא נותר נכה ברגלו. עם זאת, כעבור כחצי שנה של החלמה בביתו, שב סבן לסקר את ההתנתקות מגוש קטיף.

כדאילהכיר