הקלות הבלתי נסבלת של "אין פרטנר"

מי שמאמין כי היחסים החשאיים והמודיעיניים שיש כיום לישראל עם מדינות ערב, החוששות מאיראן ומדאעש, הם תחליף להסדר מדיני פומבי או למימוש היוזמה הערבית, כדאי לו לעיין בספרו החדש של ד"ר יוסי אלפר, "פריפריה". בספר אפשר להבין את החשיבות הבלתי מבוטלת ליחסים המוכחשים עם מדינות האזור, המלווים בדיפלומטיה פומבית אנטי־ישראלית. אבל זה אינו הדבר האמיתי. אי אפשר להסתפק בקשרים אישיים עם מנהיגי ערב, במקום לקבל את ההחלטות האמיתיות והקשות באשר להסדר בסביבתנו הקרובה. עובדה: ההפיכה באיראן שמה קץ ליחסים בינינו. ההפיכה במצרים השאירה את הסכם השלום על כנו. 

"ברית הפריפריות" לא היתה העדפתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק, נדמה היה כי הצעד הבא הוא הליכה לקראת שלום עם מצרים, ירדן, לבנון וסוריה, אבל התברר כי הסיכוי לכך קטן. חוסני זעים, מנהיגה לרגע של סוריה, שהודיע בפומבי על נכונותו להגיע להסכם שלום עם ישראל, נרצח ב־1949, חודשים מעטים לאחר שעלה לשלטון. בירדן, המלך עבדאללה הראשון, שניהל שיחות חשאיות עם ישראל על אפשרות של הסכם שלום, נרצח על מדרגות אל־אקצא ב־1951, והתקוות כי מהפכת הקצינים במצרים תביא איתה רוח של שלום עם ישראל נגוזו במהרה, אל מול שחצנותו של ג'מאל עבד אל־נאצר. לבנון לא היתה, בשום שלב, חזקה דייה להגיע להסכם שלום נפרד עם ישראל, אף שהיחסים איתה, במישור הבלתי גלוי, היו טובים, ובשנותיה הראשונות של המדינה היו ישראלים נוסעים לאצבע הגליל דרך כבישים בלבנון.

השילוש הקדוש

בן־גוריון הגיע למסקנה כי עליו להשקיע מאמצים רבים יותר בקשרים עם מדינות במעגל השני והשלישי, כדי להימנע ממצב של בדידות מדינית מוחלטת. ברית הפריפריות לא נולדה כתוצאה מדיונים ממשלתיים מעמיקים ולא מתוך מסמך שעיצב אותה, אלא מכורח הנסיבות. לא כולם אהבו את בחירתו של בן־גוריון, אבל בכל מה שנוגע למדיניות החוץ והביטחון, הוא היה המתווה והפוסק. משה שרת, שר החוץ ומחליפו של בן־גוריון כראש הממשלה למשך שנתיים, הביע חשש כי המאמץ החדש יבוא על חשבון המאמצים להגיע לשלום עם שכנינו, אבל בן־גוריון לא ויתר; הוא ראה בהקמת המשולש ישראל־טורקיה־איראן כלי חשוב שיציג את ישראל כבעלת משמעות אסטרטגית מול המעצמות. ראש הממשלה הראשון שלנו טרח להדגיש כי מדובר בחזית אנטי־קומוניסטית, וזכה באהדתו של הנשיא אייזנהאואר ובמימון ממשלו. ב־1958 יצאה לדרך ברית "טרידנט" החשאית בין שלוש המדינות, והיא התקיימה עד שהופל השאה הפרסי ב־1979. שתי המדינות המוסלמיות הסכימו לברית הזו בעיקר משום שרצו להתקרב - דרך ישראל - אל וושינגטון. בשיחות עם נציגיהן ניכר היה כי הן מייחסות לישראל השפעה גדולה מזו שהיתה לה באמת על הממשל האמריקני, אבל נציגי ישראל לא מיהרו להכחיש את מה שייחסו להם.

לא היתה זו ברית הפריפריה היחידה. בריתות מסוג זה או אחר נוצרו בין ישראל לבין הכורדים בעיראק, המארונים בלבנון, הנוצרים בדרום סודאן, וכן עם מרוקו, עומאן והגורמים המלוכניים בתימן. אבל הברית המשולשת, בניהולם של ראשי המוסד בישראל מול ראשי ארגוני המודיעין בטהרן ובאנקרה, היתה המשמעותית ביותר והמוצלחת ביותר.

שיתוף הפעולה היה מודיעיני בעיקרו, אבל היו גם עסקאות נשק שבהן היה לישראל חלק, והיתה - לדברי אלפר - מעורבות ישראלית, במימון סעודי, לטובת תימן במלחמה בין מצרים לבין מדינה זו. ב־1958 העבירה איראן נשק לשיעים בלבנון דרך ישראל (!) ומאוחר יותר מימנה איראן, לדברי אלפר, פיתוח טילים ישראליים. ב־1979 ביקש השאה הנואש מישראל לחסל את האייתוללה חומייני הגולה בפאריס (ישראל סירבה). עוד הוא כותב כי אנשי ביטחון ישראלים שמרו - על פי המסופר - על ארמונו של חסן השני, מלך מרוקו. אלא שכל שיתופי הפעולה הפריפריאליים היו בנויים על היחסים האישיים בין המנהיגים. בריתות חשאיות - כשמן כן הן - אין מודים בקיומן. אזרחי המדינות שעימן שיתפנו פעולה לא ידעו על הבריתות, והמשיכו לראות בישראל אויב. טורקיה ואיראן תקפו את ישראל באופן פומבי, וייתכן שאף חשו חופשיות יותר לעשות זאת, משום שהממשל האמריקני ידע כי במישור אחר היחסים עם ישראל הם מצוינים. כאשר מתו המנהיגים או הודחו, הסתיימה הברית: כך באתיופיה, כך באיראן, וכך כמעט בכל מקום אחר.

השאלה היא האם מעבר לריגושים הביטחוניים, הנסיעות החשאיות וכפל הדיבור של שכנינו הרחוקים, היה לישראל יתרון של ממש כתוצאה מברית הפריפריות? אלפר מעניק הגנה מוחלטת למדיניות זו, לאו דווקא בגלל הפירות הישירים של חילופי המידע, אלא, בעיקר, בגלל מעמדה של ישראל מול ארה"ב עקב יכולתה לקיים ברית שכזו.

פרופ' שמעון שמיר, מי שכיהן כשגריר ישראל במצרים ובירדן, סבור אחרת. לדבריו, המאמץ שהושקע בברית הפריפריות הרחיק את ישראל מן המאמץ העיקרי: לקדם שלום בינה לבין שכנותיה המיידיות. יתרה מזו, לדעתו, גרמו קשרי הפריפריה של ישראל להגברת עוינותם של מנהיגי מדינות ערב האחרות לישראל. הם ראו בקשרים אלה ניסיון לחתור תחת השלטונות הערביים הקיימים, ואין ספק שלא היה מדובר בחששות שווא.

ייתכן שיש אמת בביקורתו של שמיר, וייתכן שכעס כזה אכן שרר בקרב מנהיגי ערב. ייתכן גם שהיתרונות שהשיגה ישראל מן הברית הזו לא היו דרמטיים, אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה היתה החלופה המדינית למהלך זה. קשה לחשוב שאלמלא ברית הפריפריות יכולים היינו להגיע לשלום עם מצרים וירדן קודם לכן, ובמצב שבו היינו מבודדים כל כך, עדיף היה לייצר קשר חשאי עם מנהיגים במזרח התיכון המרוחק יותר, מאשר לקבל עלינו את דין הניתוק המוחלט. היום יש חלופה, והיא מאמץ להגיע להסכם היסטורי עם התנועה הפלשתינית החילונית והפרגמטית. זה לא קל ולא פשוט, אבל אופציה כזו לא התקיימה לפני ארבעים או חמישים שנה, ואין לדעת אם היא תשוב בהקדם. הקלות הבלתי נסבלת בקביעה כי הפרטנרים שלנו אינם פרטנרים, והרמזים על כך שיש לנו חלופה בדמות קשרים חשאיים ואמיצים עם סעודיה ושכנותיה, מרחיקים אותנו מן הדבר האמיתי: שינוי מעמדה של ישראל במזרח התיכון. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו