ועדת אדמונד לוי: הביסוס העובדתי

השבוע התפרסמו מסקנות הוועדה הממשלתית לבחינת מעמד המאחזים בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, שקבעה במפורש כי על פי המשפט הבינלאומי - הקמת התנחלויות אינה בלתי חוקית.

חבר הוועדה ד"ר אלן בייקר, מומחה בעל שם למשפט בינלאומי, אמר בראיון: "מבחינת המשפט הבינלאומי, זה לא בלתי חוקי ליהודי להתיישב ביהודה ושומרון, וזו מסקנה מרכזית וחשובה שעד עכשיו לא היתה קיימת". הוא הבהיר בהמשך שההתנחלויות אינן שטחים כבושים כיוון שיהודה ושומרון הם שטחים שמעולם לא הוחלה עליהם ריבונות מוכרת, ואפילו אם היתה כזו (הכוונה לטענה לריבונות של ירדן, שבה הכירו רק פקיסטן ובריטניה), הרי הצד השני ויתר עליה (בחתימה על הסכמי השלום עם ישראל).

מייד החל מסע בקרב חוגי השמאל הנדהם, שמטרתו לקעקע את הלגיטימציה של מסקנות אלה. אלא שקשה מאוד לקעקע אותן כיוון שהן נשענות על הבסיס העובדתי הבא:

תבוסת טורקיה במלחמת העולם הראשונה היא נקודת המוצא שממנה עוצב החוק הבינלאומי הנוגע לזכות לריבונות על ארץ ישראל ממערב לירדן. בספרו "Principles of Public International Law" כותב המומחה לחוק הבינלאומי סר איאן בראונלי: "לאחר התבוסה של מעצמות המרכז, המדינות המנצחות המובילות לקחו לעצמן סמכויות הסדרה והקניה (Power of Disposition), אשר יושמו במשותף על טריטוריות של המדינות שהובסו במלחמה".

במסגרת ועידת השלום שכונסה ב-1919 במשרד החוץ הצרפתי בפאריס נערכה בוררות בין היהודים לערבים לפני נציגי המדינות המנצחות בשאלה - למי תיועד הטריטוריה של פלשתינה בעתיד: למדינה יהודית או למדינה ערבית? ב-6 בפברואר 1919 הופיע לפני הוועדה המלך פייסל בן חוסיין אל-האשמי, ששטח את טענותיו לריבונות ערבית על ארץ ישראל (משתי גדות הירדן). ב-27 בפברואר 1919 הופיע חיים ויצמן וטען לזכות היהודים לריבונות על אותה ארץ. המדינות המנצחות שקלו והחליטו שזכות היהודים גוברת על זכות הערבים, מה עוד ששאר המזרח התיכון, דהיינו סוריה, לבנון ועיראק, יועד לערבים.

לכן הכין חבר הלאומים מסמך הערוך במתכונת של חוזה שנקרא "המנדט עבור פלשתינה" ברוח אותה החלטה. המסמך יוחד בכך שהוא שומר על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל תושבי הארץ, בעוד הוא מעניק זכויות להגדרה לאומית, לריבונות עתידית עם קץ שלטון המנדט וזכויות למוסדות שלטון אך ורק ליהודים. משפט המפתח נמצא בפסקה השלישית למבוא: "הואיל וניתנת בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". המסמך אושר בוועידת המדינות המנצחות בסן רמו באפריל 1920 ואושר פה אחד בחבר הלאומים ב-24 ביולי 1922. זה היה הרגע שבו הוכרה זכות היהודים בלבד לריבונות עתידית על א"י, והכרה זו הפכה לחלק מהחוק הבינלאומי שלא השתנה מאז. על זה בדיוק הסתמכה הוועדה בקביעתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו