"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
שמיר: בחירת הפשרה

שמיר: בחירת הפשרה

,עודכן

ממש כמו גולדה, 14 שנים קודם, גם הבחירה ביצחק שמיר להחליף את מנחם בגין נבעה מרצונו של הממסד המפלגתי להימנע מהכרעה בין מועמדים טבעיים הרבה יותר. במפלגת העבודה העדיפו שלא לקיים את מלחמת גוג ומגוג בין שני ה"נסיכים", משה דיין ויגאל אלון, ואילו פנחס ספיר העניק את המנהיגות לגודלה מאיר, בת ה-71, כמנהיגה "זמנית", שנותרה שם עד שמלחמת יום הכיפורים, שאותה לא השכילה למנוע, עקרה אותה מתפקידה כראש ממשלה. בליכוד היו אלה אריק שרון ודוד לוי שנתפסו כטוענים העיקריים לכתר ראשות הממשלה, לאחר הפרישה המדהימה של בגין, ובסופו של דבר היה זה יצחק שמיר שנבחר, בגיל 70, למלא את התפקיד. גם שם היתה תחושה כי מדובר בהסדר זמני. גם שם התקבע הזמני.

גולדה תיזכר משום שלא ניצלה את הפסקת האש עם מצרים כדי לקדם תהליך מדיני מול הנשיא החדש, אנואר סאדאת. שמיר ייזכר משום שלא פעל אל מול התקפת הטילים שהומטרה על ישראל על ידי סדאם חוסיין. היא טעתה. הוא צדק. אבל שניהם מוכיחים כי אין שום הצדקה למנוע התמודדות בין מועמדים טבעיים לתפקיד.

הכרתי אותם. שניהם היו אנשים בעלי ערך ופיקחים. שניהם היו מחויבים מאוד לעניין הכללי, איש בדרכו. שניהם היו עקשנים מאוד וזיהו את טובת המדינה, כפי שראוה, עם עצמם. המחלוקות האידיאולוגיות שקדמו להקמת המדינה היו עדיין רלוונטיות בעיניהם, 30 או 40 שנה לאחר הקמתה. גם אם נאלצו לעיתים לבלוע צפרדעים פוליטיות (גולדה את דיין, שמיר את דוד לוי), הם לא שכחו ולא סלחו.

טעיתי בשמיר בנושא "הסכם לונדון" ב-1987 (אותן הבנות בין שמעון פרס למלך חוסיין בנוגע לוועידה בינלאומית בלתי מחייבת). בשובנו מלונדון סברתי שההבנות שהושגו יתקבלו על דעתו, כראש ממשלה, משום שעמדו לכאורה בתנאים שלו (ומאוחר יותר הסכים להן, כאשר השתתף בוועידת מדריד). היה זה שר האוצר דאז, משה נסים, שאמר לי כי הליכוד לא יקבל הצעה ששמעון פרס יזם.

* * *

לעומת זאת, לא אשכח לו את התמיכה ביוזמתי לנקוט סנקציות נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1987. איני יודע אם המניע שלו היה ערכי (מדינת היהודים אינה יכולה לתמוך במשטר של הפרדה גזעית) או פרגמטי (ישראל אינה יכולה לסכן את המשך הסיוע האמריקני, אם לא תצטרף למדינות העולם החופשי הנוקטות סנקציות נגד המשטר בדרום אפריקה), אבל כשניסיתי, כמנכ"ל משרד החוץ, להציע לקבינט שורה של סנקציות כאלה, וכאשר כמה מן השרים ממפלגתי יצאו חוצץ נגדי, היה זה שמיר שסייע לי להשיג רוב בקבינט המדיני.

בסופו של דבר הוכיח המעשה הזה את יתרונו המדיני: קשה להאמין שנלסון מנדלה היה יכול לסלוח לישראל אלמלא הצטרפה לנוקטי הסנקציות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.