בלדה על כאב

חנוך לוין ידע דבר או שניים על כאב, וכשכתב במחזהו "המביט" ש"כאב הוא מה שזה שכואב לו, לא יכול להסביר לזה שלא כואב לו", ספק אם חשב על סנטר נבחרת ישראל יניב גרין. אבל ביום הזה כולנו כואבים את כאבו של השחקן, גם ללא צורך בהסברים ממנו. הלב נחמץ בראותו מכה על הפרקט, יודע בלבו שמדובר בפציעה לא פשוטה. החלמה מהירה לחוליה מרכזית, גם אם לא עומדת במרכז תשומת הלב לעיתים, של הכדורסל הישראלי.

מקצועית, הכאב של הפועל ירושלים העונה נמשך גם אתמול, למרות שאם נבודד לרגע את המשחק ונשים אותו בפרספקטיבה, הפסד באולם הפחים מול הקבוצה המוכשרת של אלעד חסין היא לא אסון גדול במהלך חייה של קבוצה בליגה הישראלית. אבל אם נגדיל את הרזולוציה, ההפסד נראה כמו עוד אייטם קלוקל בתפריט אותו ירושלים מציגה לאחרונה: עוד תלות מוגזמת בדונטה סמית', חוסר הפעלה מספקת של ברייסי רייט, רכות הגנתית ושיטות שמתקשות למקסם את היכולות הטבעיות של השחקנים.

אבל רגע, אם פרנקו נושם עמוק, והוא נושם עמוק, יש גם יתרונות בסגל קצר. שמונת השחקנים שנותרו לירושלים יזכו לדקות רבות, ודקות רבות הם מפתח לביטחון וכושר משחק גבוה. בשולי הרוטציה יש הזדמנות להכניס את תום מעיין לעניינים, שלמרות המוגבלות ההתקפית שלו יוכל לעזור בהובלת הכדור ולתת כמה דקות של לחץ הגנתי וראיית משחק.

בנוסף, לדניאל גור־אריה יש מספיק שעות מנוע בקבוצות אחרות על מנת שייכנס לתת גוף, ריבאונד וכמה עבירות. במקרה הכי גרוע ירושלים יכולה להלביש את עוזר המאמן אורי קוקיה. אבל הדאגה העיקרית של ירושלים לגבי חוסר במוביל כדור טבעי במקום דרווין קיצ'ן וטימור צריכה להתמלא אבסולוטית על ידי יותם הלפרין. זה נכון שבהגדרה הוא שחקן בעמדה 2, אבל אם רביב לימונד יכול לשחק בהצלחה רבה בתפקיד הרכז, אין סיבה שהלפרין לא יעשה התאמות. חוץ מזה, הגיע הזמן להפסיק עם הגדרות התפקיד על ידי מספרים – אל תהיה מספר, תהיה שחקן.

הלפרין ואליהו, הצומת המכריע עליו תקום ותיפול העונה של ירושלים, הראו אתמול גם ניצוצות של תסכול שהובילו לעצבים שיובילו, בשאיפה, לשינוי. הגאולה מגיעה דרך הביבים. העבירה טכנית של הלפרין אמנם הזכירה את ניסיונותיו של בוז'י הרצוג לדבר בקול נמוך, אבל במסגרת זייף עד שתצליח – Fake it until you make it - זה ניסיון לגיטימי. ובמקרה הכי גרוע, תחזור ירושלים שוב לחנוך לוין באומרו "כלום לא הגשמתי – אגשים לפחות את הכאב".