בין שלל סיפורי הגבורה והשכול שיופיעו באמצעי התקשורת לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, סביר שגם נשמע שוב ושוב את השיר "אליפלט". דווקא לקראת יום הזיכרון הייתי רוצה להתעכב על השיר הזה, שהוא אחד משירי הגבורה המיוחדים שנכתבו כאן. השיר, מפרי עטו של המשורר נתן אלתרמן (1970-1910), הוא הרבה יותר מעוד שיר נוגה בתולדות הזמר העברי - הוא חלק שפחות נידון באתוס הגבורה שהתפתח כאן בקרב המגינים של הארץ הזאת. השיר לא מציע דווקא את הגיבור הקלאסי, הצבר תכול העיניים, אלא מעלה על נס את גבורתם של חיילי צה"ל "הרגילים", אלמונים רבים אשר בטרם לבשו את מדיהם והפכו לוחמים בעל כורחם היו נערים חסרי ביטחון שלא קיבלו יותר מדי קרדיט. אלתרמן חיבר את השיר ב-1959 ללהקת גיסות השריון, שבתו תרצה אתר היתה חברה בה. השיר, שהולחן על ידי סשה ארגוב, שחיבר מנגינות לרבים משיריו של אלתרמן, בוצע מאז על ידי זמרים רבים, בהם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ששי קשת, נתן סלור (נכדו של אלתרמן) וזמרים צעירים רבים שנולדו לאחר לידתו של השיר. על מה מספר לנו השיר? אלתרמן, כמו כולנו, התפעם והתרגש לנוכח מעשה הרואי של חייל מן השורה ("החייל הפשוט"), שנקלע לסערת קרב ובאומץ ליבו שילם את המחיר הגבוה ביותר - חייו הצעירים. ואולם אלתרמן עושה זאת טוב מכל אחד אחר, ובאופן שונה: הוא בונה לגיבורו דימוי של נער תמים ולא יוצלח - ולא פייטר שסומן וזוהה כבר בשחר נעוריו. נהפוך הוא, "ביש גדא גדול". שכנים ושכנות לעגו ואמרו עליו ש"אין לו אפילו אופי במיל", כתב המשורר. בהמשך השיר מתגלה אליפלט כחייל בעל עוז רוח, שללא היסוס מקריב את חייו למען חבריו לפלוגה. והוא עושה זאת כאשר מלאי התחמושת אזל. הוא הרגיש "כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לו - הוא זחל כך ישר מול האש". אליפלט פעל מתוך אינסטינקט בלא שקיבל פקודה. והסוף צפוי: אליפלט נפצע, מתמוטט ומת. השיר מסתיים בגמול אלוהי לחייל האמיץ. מאז קום המדינה לפני 64 שנים ועד עצם הימים האלה התגלו הרבה "אליפלטים" שהציבור הרחב כלל אינו מכירם. רק הסובבים אותם - חברים ליחידה, בני משפחה - שמעו על גבורתם ועל מסירות הנפש שלהם. לדאבון הלב, במדינה שחלק משכנותיה מנסות ללא הרף לחנוק את אוויר ריאותיה יתגלו תמיד, בסערות קרב, "אליפלטים" שבטרם התחיילותם לעגו להם; עד כדי כך לעגו להם ששכנים ושכנות אמרו עליהם שאין להם אפילו אופי במיל. אבל אנו חייבים להם את חיינו כאן.
אלתרמן מתאר את המלאך גבריאל הניגש למראשות אליפלט, "ששכב במשלט על התל", ומנחמו כי "במרום לנו יש ממך נחת".